איש המים.
יזהר הס.
זה היה עוד בוקר צהריים מתמשך בחומוסיה.
ואז הוא הגיע: מגולח למשעי עם חולצה בסגנון צווארן לקוסט בצבע אדום.
מכנסיים אפורות די מסודרות וחגורה שסגרה בהם את החולצה.
נראה בהתחלה כמו עוד לקוח מעניין – מישהו שעובר כאן ומעביר אתו משהו ממקום רחוק.
"תראה מי הגיע" אמר אורן.
- "היי בוא תראה מי פה"
שני החברים שלי כבר יצאו ללחוץ לו ידיים
ואני הסתכלתי מעבר לדלפק ואז ראיתי שבעצם הוא כמעט ולא השתנה בכלל.
יצאתי גם, ואחרי שאורן סיים להתחבק אתו ניגשתי גם אני והושטתי יד
" יזהר " אמרתי לו.
"אה כן" חייך "אה אוו!” אמר כשהבין מי אני "שמתי אבן על המצבה של אבא שלך הייתי שם עכשיו למעלה. אני ... אהבתי אותו... הוא היה בן אדם ... טוב".
אקיי!. אקיי ריין.
עשרים ושלוש שנה היה בקיבוץ. עזב לפני עשרים ושתיים שנה.
מה אני זוכר ממנו: תזזית של בניה תיקון וזרועות חזקות. דיבור דרום אפריקאי כבד, המחפרון הצהוב, שכמוהו לא היה הטרקטור הכי חזק, אבל היה מיוחד ומעולם אחר. עם התנעה מיוחדת על נפט ועשה בחצר הקיבוץ חפירות ותיקונים שירדו לעומק ויצרו חיים גם לנו הילדים המסתכלים עליו בפליאה.
אקיי ריין, איש המים של הקיבוץ. עם הדיבור הכבד על השלוש-טרבה צוול, ש'גונן דיכמן' שעזב לפינלנד עם מתנדבת מתנשקת. היה מחכה אותו בקול רם ומגחיך מעט את דמותו השטופה בתוך הצינורות ומידותיהן.
איכשהו שכבת גיל שלמה, זוכרת את החיקוי של דיכמן, שאמר שאקיי סיפר שטס לארץ 'במטוס שלוש מאות ארבעים צול'. זה היה כנראה באיזה סרט בקיץ ושכבת נערים שלמה זכרה את החיקוי ובבת אחת הפסיקה לראות בו איש מים אצילי ומחפרון מדופלם, אלה אדם שיותר מדי עסוק בצינורות שלו.
כמובן שהחיקוי הזה שהעניק לדיכמן כבוד והילה צינית, לא אפשר לנו לשאול את עצמנו לאן אקיי נסע באמצע החיים עם מטוס שלש מאות ארבעים צול.
כמו מרבית חברי המקום הוא המשיך לשמור על קשר עם מקומו הקודם ואולי עם מקומה וארצה של אשתו. וכבר אז בחיקוי הציני הזה פקששנו את האמת הגדולה לגביו שהוא עתיד לעזוב לחו"ל עוד כמה שנים.
ועכשיו הוא כאן ומחייך אלינו בשמחה רבה מתוך חולצת צווארון בסגנון לקוסט ועינו מלטפות אותנו – שלושה בני קיבוץ שחזרו לפה, וליבו רחב והוא אומר ליונתן, "אני רוצה , חצי מנת פלפל”.
ויונתן אומר לו שהדיל הכי טוב, זה מנה שלמה ולימונדה ובעוד שעה וחצי כשהוא יקום ללכת בחיוכים וחיבוקים הוא יתעקש לשלם כפול שלוש מהמחיר. וייתן לנו הרגשה טובה, לא בגלל הכסף אלא בגלל ההערכה והכבוד שאקיי בא לבקר אותנו ואת בית העלמין ואיתנו הוא דיבר הרבה.
אני מוזג לו קפה שחור ורואה את שמחתו כמו חוזרת לכל הפסקות הקפה של אנשי המים והפלחה לדורותיהם הפסקה בין עשייה לעשייה.
מתיישבים יחד בשולחן ועד שהמנה שלו מוכנה אני מנסה להרגיע את עצמי ולשמוע מה יש לו לומר. זה בטח עם סיבה הפגישה אתו, אני אומר לעצמי. עשרים ושתיים שנה לא והיום כן, אבל הראש שלי עוד רץ לתכנוני היום יום שלי ועדיין לא רוצה לרדת לעומק הפגישה.
"כמה זמן אתה בארץ?”
-”שלושה חודשים, וחוזר עוד מעט לשם" הוא עונה.
אני מנסה לא לשאול שאלות סתמיות, כמו מה אתה עושה, אלא לתת לו לדבר.
והוא ממשיך לספר משהו על התקופה שלו בארץ והבת שבערבה.
אני חוזר לשאול: למה שם אבן על המצבה של אבא שלי? והוא אומר" כי הוא היה בן אדם ובתוך כל מה שהייה כאן אני זוכר אותו מאד לטובה.
בין השורות אני מרגיש כאילו הוא אומר: היו כאן אנשים טובים ואנשים אחרים הוא היה מהטובים.
אני לא זוכר את השיחה שלנו לפרטי פרטים: אנשים מסביב נכנסו והלכו. מנות הוגשו, אני הבאתי לו לימונדה ומפיות ובתוך כל התנועה הזאת נוצרה שיחה אמיתית.
"הצטערת שעזבת את הקיבוץ, הרי הייתה פה בסך הכל די מרכזי?”
-”אה,” הוא אומר במבטא כזה כבד "לא כזה מרכזי" ומבטל עם היד בתנועה מהירה.
"לא הצטערתי זה היה נכון. אפילו יום אחד לא הצטערתי."
תראה הקיבוץ זה היה... מסובך ... היו פה הרבה דברים טובים אבל גם מין משהוא." הוא מחפש את המילה ולא אומר 'רע' או 'אחר'.
“אני כבר שמתי לב לזה פעם בהתחלה כש'דייבי'.
אתה מכיר אותו? שם המשפחה שלו? נו ..”
"דייבי ירדוע?” אני שואל "נו שאשתו קראו על שמה לחנות של הקיבוץ: שלווה.”
“כן דייבי. הוא פעם.. היה שיחה קיבוץ שהוא ביקש, אז כל המשפחה שלו הם עשו איזה כנס גדול של כל המשפחה והוא ביקש מהקיבוץ לנסוע.
והיה על זה שיחת קיבוץ ואני שמתי לב שאנשים לא רוצים, לא רוצים לתת ככה סתם.
היה 'אחד', שזה לא איש הכי חכם נגיד בעדינות ואני שאלתי אותו למה לא. והוא אמר לי מין: ככה! כזה. אני לא רוצה לתת לו.
ואני שמתי לב שיש פה משהו שמגביל או עוצר את הבן אדם.
יותר מדי כוח של אנשים. אני כמובן הצבעתי כן.”
אני חושב על דייבי ושלווה זיכרונם לברכה, שכבר נפטרו ולפני זה עזבו וילדיהם החזקים מפוזרים בכל מיני מקומות ורואה כמה, שלעתים ה'לא' של אנשים אחרים והעקרונות הכביכול נעלים נראים כעת חסרי חשיבות ופשוט מונעים שימחה שיכולה הייתה לבוא.
"אז זה היה זה. וגם אני יגיד לך" הוא פונה אלי כעת כמבוגר "שאשתי אף פעם לא ממש הסתדרה פה. היה הלינה בבתי ילדים שאני ואשתי הרגשנו שאין שום שמירה על הילדים הכל פרוץ כל אחד יכול להיכנס אפה שהוא רוצה אין שמירה וגם הילדים זה לא טוב להם.
ובסוף עם הבת הקטנה אנחנו לקחנו אותה הביתה וכל הוועדות ו.. 'יו נו' המחנכים הגדולים מה שקוראים הם יצאו נגדנו ואז עזבנו. ושנה אחרי זה כל הקיבוץ עבר לישון עם המשפחות.
ועוד הקיבוץ עשה לי הרבה שנים בעיות עם הפיצויים לא רצו לתת לי את הכל. ואני שנים כעסתי, לא על החברים, אלא היה לי כעס על הקיבוץ שלא רצה לתת.
דווקא 'גני גיי' שעכשיו נפטר הוא היה בסדר ונילחם בשבילי שאקבל.”
"מה אתה עושה, למה לא עזבת אף פעם"? הוא שואל אותי בתמיהה.
“עזבתי וחזרתי לפני שנתיים" אני אומר "ויש לי עסק לטיולים וסדנאות. ופה בחומוסיה גם אני שותף”.
" אה. איזה טיולים?” אני מתלבט כיצד להגיד לו 'לאיש המים', טיולים רוחניים ובסוף אומר:
"טיולי עומק טיולי תהליך, אתה יודע בניית צוות פיתוח מנהלים".
"אה או, כן”. הוא מחייך בשמחה כנה "יפה מאוד טוב מאד.”
אחרי זה הוא שואל אם אני קורא הרבה ומספר שלא מזמן קרא ספר שהוא לא יודע אם תירגמו לעברית.
"זה של אישה, אבל זה יפה מאד. זה על מישהי שהיא מתגרשת, היא לא רוצה את כל החיים בלי משמעות, ונוסעת לאיטליה ושם יש הרבה אוכל. אתה יודע, איטליה, לאכול וכל האוכל היפה שם. אז זה אומר שאוכל זה היא אומרת חשוב.
ואחרי זה היא נוסעת להודו ויש שם את כל העניין שהיא נכנסת לאשרם ועם הגורו. זה בשבילי היה מאוד מעניין לקרוא כי אני לא הכרתי את כל העניין של גורו ואשרם ומדיטציה . בהודו אתה יודע,
היא מסבירה שכל החומר, זה בעצם לא חשוב. הם יש להם מעט והם שמחים זה מה שחשוב. אשרם וגורו והודו, אני לא הכרתי את כל זה."
הוא מרים אלי את עיניו כבר כשהוא אומר 'שהחומר לא חשוב' ומסתכל ככה פתאום מסביב לשולחן שלנו. ואני משיב לו בהסתכלות בעיניים ואומר: “כן הייתי הרבה בהודו גם באשרם".
"כן, אז זה החלק שהיא אומרת שרוחניות זה חשוב היא קוראת לזה: להתפלל.
ואז החלק השלישי של הספר. טוב היא אישה אז אולי בגלל זה נשים יותר מזדהות עם הספר. אבל אני חושב גם גברים זה נכון להם, אני מאוד נהניתי מהספר. בחלק השלישי יש לה אהוב והיא מתאהבת והיא קוראת לזה: לאהוב.”
"כן" אני אומר "תירגמו את זה לעברית זה ניקרא 'לאכול להתפלל לאהוב'. לא קראתי אבל שמעתי שזה טוב.
קח מפיות" אני מביא לו כשאני רואה שהוא כבר לקראת סוף המנה.
"אה תודה, האמת צריך. אז תיקרא זה טוב. אני לאורך השנים קראתי הרבה. יש אחד 'אקהורט טול' אתה מכיר?”
"כן שמעתי את שמו, הוא קצת ספירטואלי?”
"לא ממש ספירטואלי, אבל נותן פילוסופיה איך לחיות, היום הוא מפורסם, בעיקר מאז שאופרה שהוא היה אצלה עשתה אותו גדול. אבל אני מכיר אותו אישית כבר הרבה שנים עוד מלפני שהוא היה מפורסם והוא כבר שנים מסתובב בעולם ומדבר על כל הדברים האלו.
תגיד המשבר משפיע?”.
"אין משבר" אני אומר לו זה בעיקר תודעה. בכל יום מרוויחים ומי שרוצה מרוויח.”
"אה אה יפה! זה כמו בספר 'הסוד'. כל הכבוד זה כמו שאומרים באנגלית: דאתץ דה ספירט!”
" הטיולים שאמרתי לך שאני עושה הם כאלו על העניינים האלו" אני מעז סוף סוף לומר לו.
"וזה עצמאי? איך זה ניקרא העסק שלך?”
"דרך הלב" אני אומר לו.
ובאופן מפתיע אני רואה שדווקא הוא איש המים הצינורות והתיקונים מבין על מה אני מדבר.
אחרי זה הוא מדבר על הבנות שלו שיש להם קושי עם הילדות בקיבוץ והבת הגדולה שנהייתה חברה של בת קבוצה אחרת רק כשיצאה מהקיבוץ ונפגשה אתה מחדש בערבה.
"אתה יודע שהיא גרה בערבה?”
"כן, הייתי אצלם בבית כמה פעמים.”
"אה! הוא התלהב ועיניו פתאום מאירות "ראיתי את המכתב שכתבתה להם. כל כך יפה! אתה צריך לכתוב זה המקצוע בשבילך.
(ביום השנה הראשון לאבא שלי, טילנו בערבה והג'יפ שלי ניתקע והם חלצוני וכתבתי להם מכתב על כך ואמרתי: שטוב לדעת שיש לי חבר במדבר.}
אני קראתי את המכתב הזה: מאוד יפה.
גם הבת הקטנה שלנו היא כותבת.
היא לאו אומרת הרבה אבל היא כותבת שירים מאוד יפים. אם אתה רוצה לדעת מה היא מרגישה אז אתה קורא את השירים שלה אחרי זה ואתה רואה שזה בול!” הוא מסמן עיגול עם אצבעותיו בכדי להעביר לי את הכוונה.
"תגיד ? אכפת לך אם אני אכתוב את השיחה שלנו כי עוד מעט שישים שנה לברקאי ואני רוצה לכתוב שישים ראיונות עם חברים.” אני שואל אותו כשאני מבין שאולי לא תהיה עוד הזדמנות כזו בזמן הקרוב.
"אם אם, זה רעיון טוב אבל אני כבר נוסע".
"אז אני אכתוב מהזיכרון ואם אצטרך השלמות אשלח לך
אני אכתוב מה שאני זוכר".
אחרי זה הוא קם ואמר כל הכבוד וליטף אותנו בעיניו ושילם כפול שלוש ממה שהיה המחיר
והודה לנו ונפרד מאיתנו. איש המים, אקיי ריין, עינו מלטפות מאירות ואומרות: שמים ותיקונים ומילים ואנשים זה מה שחשוב בחיים
ואני כתבתי מה שאני זוכר.
יזהר הס
בטעינה...