האנשים נראים עצובים
הרחובות מפוצצים באנשים עצובים
מתגלגלים כמו בלורות שנשפכו
מקופסה ולא מגיעים לשום גומה
הרחובות מגודרים בפסים ומעברים
ופיצות צועקות שירים ממסכי
אל סי די דקים
והאנשים נראים עצובים
חודש אלול בחוץ
מרכז ירושלים לחוץ
פרצופים רצים
ילדה אישה בקוקו משוך
ועיניים בורקות ומפוחדות
צעירים מבוגרים עם זקן
ומוכרים כאילו היו תמיד כאן
אולי זה העונש
אולי זה כבר ה'אחרי החיים'
האנשים נראים מבוהלים
נעים מרחוב לרחוב
מכוס בירה לבירה
מכיסא לשולחן
כאילו אף אחד לא מכאן,
הרבה צעירים הרבה צחוק סתמי
אולי זה הכל אצלי
האנשים נראים עצובים
אלו שאני מדריך
והמפיקה של הסרטים איתה אני מדבר
המשפחה מקנדה
והשוטר
כולם כמו במקרה נשפכו פה
חודש אלול
אתה רואה ויודע יש להם בתים
והורים ואחים
והם ואני כלכך עצובים
אפילו לא עצב זועק
רק שהבפנים מאד שותק
ולא בא דבר
ואין דיבור מרומם
ואפילו בכותל אני מדבר
ומתפלל
אבל דומם.
ופסי הרכבת ששוב מאחרת
שותקים במרכז העיר
והעצב מופגן ולא נהיר
והכל כה סתמי כמו מפגן יהירות
והמוניות מטרטרות במהירות
ואלוקים חודש אלול
ביקום בחיים שלי
שלך של כולנו
וכמו בלורות כולם פזורים ברחובות
או בחורים או בלי מסע
וקרונות
אני סובב כאן ברחובות
ואפילו לא מתבייש בבדידות
מעשן ושותה בעייפות
ובין לבין מדריך ומתכנן
ונזכר בסיפור
על עגלון שעבר מן העולם
ובזכות מצווה שפעם עשה
לרבי אלימלך
נשאר כביכול להוליך עגלות בדרכים טובות
עד שימצא ויתקן
ירושלים בחודש אלול ואיני יודע לאן לשוב
ומה לסלוח
והיכן התקיעה והשברים וסוף כל סוף
התרועה.
בטעינה...