ושום דבר
לא המחשב ולא האופניים
ולא אי אז שהייה לי דיסקברי כחול
מרשים עם שם העסק
והתלתלים והשרוול
וגם עכשיו המחשב החדש
ושום דבר מאלו לא היה בהם אושר
האושר הלך ובא כרצונו
ללא קשר לחפצים
עם מעט קשר למה שהחשבתי כנשים כהישגים כציונים.
האושר או נכון יותר העדרו
והכאב הכבד בבוקר
באו כרצונם
דוחפים מפילים ומקלקלים את כל הג'יפים והסיפורים והתחושות
פתאום כאב עמום במצח
פתאום שוב שנאה
חוסר בביטחון
למרות המחמאות
ואשתי שחושבת ואומרת שכולם היו רוצים
להתחלף איתי – לפחות לגבי העבודה שלי
ואני שדבר לא מפוגג לי את ק"מ הצמר הזה שביני לבין השמחה... ?
כאילו
הצינור אלי מקולקל לא זורם
לא בורר
לא מגיע.
בפאב (של הקיבוץ שלי) לפני עשרים. שנה.
ושם על הכביש
מחיפה בלילה
מבליחות מכוניות באורות
נוסעות לכווננו
וכאן בפאב
בבר העץ
אני ואופיר
שומעים את
'ברחובות כיבו מזמן
את הנאון' - את נראת לי עייפה'
ולא הולכים לישון.
ואנחנו מסובבים כוס
ויש גיטרות רוק אנד רול צועקות
צועקות באוויר
שמזמן כיבו את הנרות
ואנחנו סובבים מסובבים כוסות
אז מזמן
לפני עשרים שנה
איזה לילה אחד
חשוך קיבוצי
בפאב.
בטעינה...