סיגל פלינט מחשבות בעקבות חנוכיות וחנוכה

דרך הבטן עמוד פלוס תמונה של אשה מתבוננת באור נרות אם יש...

אור קטן
השבוע הייתי בסיור חנוכיות מאיר עיניים ולב בירושלים. הסיור הודרך על ידי יזהר הס, איש מאיר בפני עצמו, והתחיל בדימוי מקסים. ובכן... (ובתרגום חופשי של דבריו) בית המקדש המנותץ, החרב, המטומא, הוא כאדם פגוע, "ממש כמו חוף" (כלומר: נטוש ובלי כוחות), כואב, שבור, אולי אף מייאוש וחוסר אמונה. אבל מה? אז נמצא פך שמן קטנטן, "דלק" מזערי, שכול שהוא יכול להפיק הוא רק אור קטן, קטנטן, אור קטנטן כזה, שמעודד את הקול הספקני בתוכנו לעקם את האף ובקול מאנפף לומר "מה זה כבר יכול לעזור?!" וראו זה פלא, נס שכזה, בכוחו של פך השמן הקטנטן, ה"דלק המזערי" להאיר עוד ועוד, הרבה מעבר לצפוי, להגיוני, למה שריאלי. ממש כמו אותו שינוי קטן, מחשבה קטנה, אור קטן, חם ומכוון בתוכנו, שבכוחו לחולל עוד שינויים קטנים ולהאיר עוד מקומות חשוכים, בכוחו "להדביק" באור את החושך.
קל יותר להבין איך פעולה חיצונית, שינוי כמו סידור בלאגן, מעבר מקום, הליכה, ספורט וכו' יכולים להשפיע על עוד דברים בפריפריה ולהאיר בתחושות טובות. אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתחושה שונה אחת קטנה ששינתה את התמונה.

מחשבה מאירה
"תראי אני ידעתי שאני נוסעת איתו לחו'ל מבלי שיהיה לי כסף, ידעתי שהוא זה שישלם על רוב הדברים. אבל בארץ הוא נתן לי תחושה שיהיה בסדר, נכון שהכרנו רק מעט מאוד זמן, אבל הוא חזר ואמר שהוא רוצה שאני אבוא איתו. אבל לרגע לא לקחתי בחשבון מה יהיה אם לא יהיה לי טוב איתו, אם ארצה ללכת. אחרי שרבנו ריב גדול, גדול ממש, הבנתי כמה אני לכודה. כמה הסכמתי להיות שוב, תלויה, שוב במצב בו אין שיווין, שוב במצב בו הוא נותן כסף ואני חייבת לתת משהו אחר, לפחות עד שנחזור לארץ. הוא כל כך היה שרוי בתוך העלבון שלו, שהוא היה קר ומנוכר אלי, כמעט אכזרי, ואני? מה יכולתי לעשות, לאן יכולתי ללכת? מה יכולתי לעשות חוץ מלהרגיע אותו... ואת יודעת טוב מאוד איך. זה היה נורא, "מזל" שאני יודעת להתנתק, להיות ולא להיות, לפעמים זה עוזר, אבל בגדול זה נורא, נורא ואיום. ויחד עם זאת, הניתוק הכואב הזה אליו הייתי מודעת והבידוד הזה, שם בארץ זרה, לא בבית שלי, הבהיר לי באופן בהיר וכואב את מצבי. שם בנכר, הושמה לי מראה מול העיניים. ואני זוכרת את הרגע שבו אמרתי לעצמי שלא אהיה לעולם עוד שבויה! כפועל יוצא של האמירה הזו, אמרתי לעצמי שאני חייבת לעזוב את המלצרות, למצוא עבודה, להגדיל את ההכנסות שלי וללמוד." מספרת שירה.
אני זוכרת ששמעתי את שירה והאמנתי לה ובה בכול ליבי, חשתי גם אני שהמילה הזו "שבי" חזקה עבורה ובכוחה לחולל בה שינוי, כך שמהמקום הכי נמוך שלה, כפי שאמרה, יתחיל גם תהליך העצמאות וההתעצמות שלה.

מחשבה מחשיכה
לפני השלב הפעיל הראשון, בו שירה חשבה איך היא יכולה להגדיל את ההכנסות שלה בהווה, איך היא יכולה להתפרנס היום, לפני שהיא לומדת ומתמקצעת. שירה הייתה חייבת להתעמת עם מחשבה מחשיכה מאוד שאמרה שזה מאוחר מדי, שהיא כבר בת שלושים, ושאין בכלל טעם לכול הניסיון. חוץ מזה היא הייתה גם צריכה לגייס מתוכה סבלנות, דבר שהיה מאוד קשה עבורה, הרי תהליכים ארוכים יכולים גם לא להצליח ויש במהלכם קשיים ומהמורות, זה הפחיד את שירה. יחד עם זאת המחשבה והתחושה שהתלוותה אליה, "לא לשבי", דחקה בה להאמין שהיא שחייבת לעשות את זה.
במהלך השנה הראשונה אחרי אותו טיול מכונן, שירה עבדה בכול עבודה אפשרית. היא המשיכה במלצרות, אך גם הפעילה את שאר הכישרונות שהיו חבויים בה כמו בישול וצורפות. היא הצטרפה לאירועים של קייטרינג ביתי, מכרה דברים שעשתה, גם שמרה קצת על ילדים "הפרינססיות הסתיימה" אמרה לי באחת הפגישות במהלך השנה הזאת, "פעם חשבתי לא נאה לי זה, לא יאה לי זה, עכשיו אני נהנית מעצם זה שאני מצליחה להרוויח קצת ולכלכל את עצמי".

נר לרגליה...
בשנה השנייה היא המשיכה עם אותו כיוון, אבל גם חשבה על משהו פרקטי ללמוד, למרות שאהבה מאוד אומנות וזה היה חלום חייה, החליטה שעל מנת לקיים את עצמה בלימודים היא תאפר, איפור כזה איפור אחר, והחלה ללמוד קורס איפור.
היום עם תחילת הקורס, שירה נרגשת, ובעיקר מרגישה שיש לה כוח להמשיך הלאה. כשעצרנו רגע במהלך הפגישה להתבונן רגע אחורה, בשביל לאשר את הדרך בה שיקמה את עצמה , אמרה לי שהתחושה שם, אז, בארץ זרה, שבויה, כמה שהייתה קשה, הייתה "נר לרגליה"...
אשמח לענות לכל שאלה. המעוניינות להצטרף לקבוצה המטפלת בבעיות אכילה, מוזמנות לפנות אלי.