תל-אביב של מעלה, ומטה
ספיר פרץ 4/6/2000
סיור לילה מקורי בתל-אביב שוזר כנסייה ניגרית עם מכון ליווי, קורס מדיטציה עם חנויות סקס ושירי מדורה עם אלנבי 58.

לזריחה אמורים להגיע עם תובנות חדשות על החומרים והמחשבות מהם אנחנו עשויים, או סתם עייפים (אך מרוצים) ספיר פרץ חמישי, עשר בלילה. עשרה אנשים מטפסים במדרגות של בניין מתפורר ומוזנח ברחוב נווה-שאנן, בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. קולות תפילה בקעו מקומתו האחרונה של הבניין. דלת ברזל חלודה נפתחת, ולעינינו נפרש חדר רחב ידיים, בוהק בלובן קירותיו.

17 מבוגרים שחורים וילד כבן ארבע מקבלים את פנינו בגלימות לבנות ובשירה הולכת ומתחזקת. מישהו מסמן לנו לשבת על כסאות פלסטיק לבנים, אחרים מכבדים אותנו במים מינרליים ובתותים.

השירה נמשכה עוד דקות מספר, לפני שמשתררת דממה. "אנחנו בכנסייה הניגרית", מסביר יזהר הס, למי שבמקרה המראות והקולות לא מיקמו אותו.

הכנסייה היא רק תחילתו של סיור לילי מעט ומוזר ומאוד מקורי ברחובות תל-אביב, המכונה "אל-כימיה". מוליכים אותו גלעד ויזהר הס, בעלי חברת "דרך הלב - טיולי מודעות ורוח בארץ ובעולם". "והעולם", מסביר יזהר, "מורכב מחומרים ומחשבות. כל מה שנראה בעיר, מזנות עד התנזרות, מעוני לעושר ומכנסיות קטנות לבתי קפה, קיים בתוכנו. לילה כזה מאפשר לנו להסתכל על עצמנו, ולראות מזווית אחרת את הקשר בין אושר לעושר". זוית אחרת אני אוהבת.

לפני המשך הסיור, אנחנו מתפצלים לשתי קבוצות: גברים ונשים. "ההפרדה נעשית", מסביר יזהר למראה מבתי התמיהה שנשלחים אליו, "כי נשים וגברים מגיבים אחרת לאווירה באזור. בדרך כלל משתתפים בסיור הזה בני-זוג, וההפרדה נועדה לשבור להם את הביטחון שבזוגיות". ממושמעים, התפצלנו. אנחנו צועדות לאורכו של רחוב פין. הגברים פוסעים ברחוב נווה שאנן.

הרחובות, שפעם היו "רחובות הנעליים" של תל-אביב, שופעים היום בריאות, מהסוג שמקבלים במכונים מיוחדים לעניין הזה. עשרות מכונים כאלה פזורים באזור, מבטיחים הרפיות ועיסויים מסוגים שונים ומשונים, ומושכים באורותיהם המרצדים להציץ פנימה.

ואנחנו מציצות. גם בשביל זה באנו. אחת ולתמיד צריך לדעת כיצד נראה מוסד כזה מבפנים. עצרנו גם לבדוק מה מונח על מדפי חנויות הסקס, גם הן חלק מסל הבריאות שהאזור מציע. מגוון הוויברטורים ותמונות העירום היה מרתק, כמו גם הבעות פניהן של כמה מחברותי לקבוצה, שחלקן הגיע מיישוב של שומרי מסורת. מוכר באחת החנויות, שהגעתנו לא תואמה עימו, לא האמין למראה פוטנציאל הקנייה המהלך שנכנס לחנותו, אך רכישות לא נרשמו. לא קבוצתיות, בכל אופן.

כשנגמר הרחוב, אנחנו חוזרות ונפגשות עם קבוצת הגברים, שהגיעו נפעמים לא פחות מסיורם שלהם. יזהר מוזג לכולם תה חם, מתרמוס שסחב איתו. בריאות.

אנחנו ממשיכים, דרך רחוב השפלה, לכיוון שדרות רוטשילד. הפעם במדיטציית הליכה, בדממה מוחלטת. "מטרת השקט היא לאפשר לכם להיות עם עצמכם", הסביר יזהר. "מעכשיו, בנוסף לדממה, אתם הולכים לאט, צעד אחר צעד, בצעדים קטנים. הרעיון הוא להאט את קצב החיים הרגיל, ולתת לכם זמן נוסף להתבוננות עצמית". התבוננות עצמית זה אני.

בשלב מסוים יזהר שולף מתרמילו פעמון ומדי פעם הוא מצלצל בו, על מנת להעיר אותנו מהמחשבות בהן שקענו. אנשים מבוגרים, שקועים במחשבותיהם וצועדים באמצע הלילה עקב נושק לבוהן בעקבות איש עם פעמון, זה לא רק נשמע מוזר, זה גם נראה כך. לא חולף הרבה זמן עד שעוצרת לידנו ניידת משטרה. השוטר בוחן אותנו בחשדנות, אבל אנחנו בשלנו, מתבוננים עצמית.

בתום המסע הארוך, נשפכנו לשדרות רוטשילד. ציוויליזציה מוכרת יותר, בתי קפה מעודכנים, המקום בו גדלים עורכי הדין ורואי החשבון, שבבוא היום יטפלו בניירת הטורדנית של הסטרט-אפ שלי. אבל בתי הקפה של השדרה הם כרגע לראותם בלבד, ואנחנו ממשיכים הישר לשיעור יוגה במכון הר ציון, ברחוב שינקין.

"פטנג'אלי", מספר יזהר, "היוגיסט הראשון, שחי לפני אלפי שנים, טען שהיוגה מאפשר לרואה לראות את צורתו המקורית'". צורה מקורית זה אני. מתפזרים על המזרונים, והשיעור מתחיל. האורות כבים ומוסיקה מרגיעה נשמעת ברקע. נחירות מפינת החדר העידו שכמה מאיתנו, "מוארים" שכמותם, זכו להגיע לצורה המקורית.

בגינת שינקין עצרנו להפסקת סנדוויצ'ים, וודקה, תה צמחים ואווירה סהרורית. משם עברנו דרך מנהרה מתחת לרחוב אלנבי, הישר אל הסלקציה הקשוחה של מועדון אלנבי 58. יזהר ממהר להסביר את הקשר בין מכוני הבריאות של תחילת הסיור, למועדון. "ההתרחשות סביב המועדון אופיינית לעיר מודרנית, שאין בה חמלה, חברות או חום", הוא אומר. "כמו שהנכנסים לאלנבי 58 נבחרים על פי מראם החיצוני, כך גם נערות הליווי נבחרות כך על ידי הלקוחות". חומר למחשבה.

המשכנו היישר לתוך שוק הכרמל, מרחק גוש בניינים אחד מהמועדון. המקום, שאמור להיות שומם וריק בשתיים וחצי לפנות בוקר, רחוק מלהיות כזה. אחת מסמטאותיו הפכה למתחם לילי שוקק של בתי קפה, שבאופן לא רשמי, אך מאוד מעשי, מרכז אליו רבים מחברי הקהילה ההומו-לסבית של העיר.

אחרי מכוני הליווי, המדיטציה, היוגה והמועדון, אנחנו שואלים את עצמנו מה עוד נשאר לראות בשלוש לפנות בוקר. חלשי האופי ביננו כבר טורדים את יזהר בשאלות של חניכי צופים במעלה הארבל: "המדריך, כמה עוד נשאר".

ובכן, נשאר. במרכזה של שכונת נווה צדק, אנחנו מוזמנים להתארח באוהל גדול, שבמרכזו בוערת מדורה. יורם, בעל הבית (או האוהל), עוסק בבניית דיג'ירידו - כלי נגינה אוסטרלי עתיק, שמיוחסות לו סגולות מרפא. אנחנו מנסים את כוחנו בנגינה, מרפאים זה את זה, ויורם מסביר למה בעצם: "החלטתי ללכת הפוך, להתחיל מהפנסיה", הוא אומר. "לחיות עכשיו ולעשות מה שבא לי". לעשות מה שבא לי זה אני.

הסיור מסתיים בחמש וחצי בבוקר, על שפת הים, כשהעייפות והקור ניכרים על פני כולם. "תל-אביב", מסכם יזהר, "היא השתקפות של הזוהר, האפל, הסוטה, הרוחני והחומרי. כמו שבתל-אביב יש ים, גם לנו ים פנימי, שיש בו סערות. כל המשתקף בתל-אביב, ושראינו בסיור הלילה, משתקף גם בנו. קיימת בנו זנות, רוחניות, חומריות ועייפות. מול הים, בעומק ובגלים השוטפים, אנחנו יכולים למצוא את השקט שלנו".