רמי ורומי

רמי ורומי הגיעו לתל אביב מקיבוצים. הוא מוואדי ערה והיא מעמק יזרעאל.
הם נפגשו בים.
כשרמי כתב לעצמו כמה שנים אחרי זה את הסיפור הוא לא ממש מצא טעם בלכתוב את זה חוץ מהדחף לכתוב והידיעה שהוא רוצה להיות סופר או אולי מפורסם, או שמישהו בעיקר הוא עצמו ישמע.
ובכל זאת יום רביעי אחד, בתל אביב כשהוא כבר נשוי הוא נכנס לבר של מתנדבים, כמו ההם שהיו באים לקיבוץ. הזמין בירה וכתב מבלי ממש לדעת למה, רק עם איזו הבטחה עמומה שכל מה שבנפש יפה והוא מוכשר וצריך להוציא החוצה.

בבר ניגנו שירים משנות השמונים והבירה הייתה כמו של מתנדבים הים הכחיל בשקיעה, כמו השקיעה שבה נפגשו.
הוא מחליט להיכנס לים בלי להכניס את הבטן וכשיצא התיישב ליד שמיכת הפיקה שלה שלפי המספר המודבק זיהה ושאל אם היא מקיבוץ.

היא הייתה מאופרת בכחול ירוק בעיניים והוא לקח ממנה נובלס, שלאחר מכאן האשים את עצמו שבגלל הנובלס הכל מההתחלה לא היה טוב.
אבל הוא התלהב.
התלהב מזה שאמרה לו שהאיפור הוא כי היא לומדת משחק בניסן נתיב וכרגע באה מחזרה,
והיא גם מעצבת גראפית במקינטוש, וגם הייתה שנה וחצי באפריקה.
השמש ירדה והוא או היא הציעו שימשיכו מהים אליו לשתות קפה. היא התפלאה שאין לו אופנוע או אוטו והוא אמר שאופניים זה מה שישי לו, הוא רק חזר מהודו.
הייתה לו דירת שני חדרים ומטבח, קרקעית עם מרפסות לרחוב יבנה ומרצפות של תל אביב הישנה והרבה בדים מהודו ומקדש קטן עם קטורות וחפצים שהשאיר בשביל להזכיר לו, בין המדיטציות של הבוקר והלילה את מה שמצא בהודו. איזו הבנה דקיקה שאפשר להגיד כן לחיים ולחייך ולא לשמוע חדשות, ודברים טובים קורים. כמו רומי שהייתה כבר האישה הרביעית השבוע בדירה שלו והחזיקה בידיה חרוזים ומוללה אותם והביטה בו מתוך השמלה הפרחונית שלבשה אחרי שהתקלחה אצלו מהים.
השמש כבר ירדה והם דיברו ובעיקר הרגישו את חום המציאה של שני גורים אבודים בתל אביב. רבוצים על המזרונים בדירה שלו שותים נס קפה מביטים זה בעיניה של זו ונפעמים.

העיניים שלה, שיותר מאוחר כשכבר יהיו חברים, הוא יציין בעיניה שבפעם הראשונה שפגש בה נראו כאילו מרוח עליהם זיון הביטו בו. ובאיזה שלב הוא שם את היד שלו מביט בגידים הבולטים ובאצבעות החזקות שלו על הכתף שלה.
היא התקרבה אליו נפעמת כל הזמן מביטה בו בעיניים, מעלה אד חמים שעטף אותה. הם התנשקו. הוא עדיין חשב שזו עוד אחת שמצטרפת לשבוע המוזר שלו שהתחיל ביום ראשון כשחזר מהדרכה בספרד, אבל נראה שהיה עבורם תכנון אחר והם התנשקו והיא סיפרה שלא מזמן עברה הפלה וחיבקה אותו בחום וגם הוא אותה – כמו שני גורים אבודים.
אחרי זה בין הנישוקים והנגיעות והלחישות נשכב על הרצפה והיא מצצה לו
בפראות וברוך ובכיף גדול.
וסיפרה לו אחרי זה והוא האמין שזו הפעם הראשונה שהיא עושה את זה.

וגם היא כמוהו מעולם לא חייתה עם חבר.
אחרי זה שכבו אבל הוא לא הצליח לגמור והיא הציעה להפסיק כשדפקו לו על הדלת וחבר מבוגר שלו; מוטי מקיבוץ ליד חיפה הגיע עם ידידה שלו והם שתו יחד תה במרפסת כשרומי מגישה להם כמו בת בית.

גם אותם היא הרשימה עם השנה וחצי שהסתובבה באפריקה לבד והוא קצת העריץ אותה. גם משחק, גם מחשבים, גם לבד, גם חו"ל אפילו אפריקה.
זה היה יום חמישי וביום שבת הוא מצא הודעה נרגשת על המזכירה שלו. הודעה מעט מגומגמת מאוד נפעמת; שהיא לא יודעת מה זה היה עבורו אבל עבורה זה מיוחד וגם אם לא ירצה כלום היא מרגישה שהיא מצאה אדם מיוחד.

לא ממש ברור מה התפתח בינם, הבדידות, החמימות, אולי התשוקה הגדולה, אולי זה אפילו היה אהבה, ותחושת הייחוד שכל אחד קנה מרעותו.
כשרמי היה בתיכון הוא למד שיר של יהודה עמיחי
שאמר בערך כך:
'אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם
אחד את השני שמים
על הפצעים הקיומיים שלהם
על העין על היד הקמוצה
ועל הערווה
אוחזים זה בזה ולא רוצים להניח'.

אבל הוא הזמין אותה לעוד מפגש וכל כך התרגש וננגע מעיני השנטיפי שלה שלחשו לו
שהיא מצאה, מצאה אותו,
ורוצה אותו.
היא הייתה מיוחדת בעיניו והייתה גם המון תשוקה.
שבועיים אחרי זה הוא נסע להדריך בפריז והשאיר לה את המפתח שלו לעשרה ימים בלי ממש להכיר אותה, וכשחזר גילה שהאומנית המיוחדת צבעה לו בצבעים את שולחן הכתיבה.
ואז כבר החלו להיפגש כמעט כל ערב.
הוא חתך מאחת מקשרי המין הקבועים שהיו לו. עם הרבה בכי אבל עם לב שכבר רצה להיפרד אל מישהי אחרת, שאתה טייל עכשיו באופניים בכל תל אביב מחייך ושמח וגם מעשן הרבה גראס שהיא הייתה מביאה ושלאורו נראתה עוד יותר מושכת ומסתורית.

מצבי הרוח שלה לא היו בהתחלה. רק שיחות ומין וטיולים וחופש גדול ועיני שנטיפי של מכשפת שבט.
הוא גם הביא אותה לחברים ואפילו ביום הולדת של אבא שלו הלכו עם ההורים שלו – שנה לפני שהתגלה לאבא שלו סרטן ראות – לאכול ואחרי זה בחניה ליד המכונית רומי רקדה בהיתול עם אימא שלו.
והיו גם הציורים המיוחדים שהייתה מציירת וקן הציור, שקנה לאבא שלו ליום הולדת. אבא שהפסיק לצייר בגיל ארבעים כשהוא נולד.
כי הבין, כדבריו, שהוא לא יפרסם... וגם רמי, חלה אז ברגליים ואולי הפך בעצמו לציור או ליצירה של אבא.
מחוץ לבר כבר שקעה השמש.
וניגנו את 'מלון קליפורניה': 'אתה יכול להיכנס באיזה זמן שתרצה
אך אתה לעולם לא יכול לעזוב'.
ורמי כתב, יודע שכבר עזב ונעזב והסיפור, גם הזה, הוא חלק מעברו אבל מאיזו סיבה לא ברורה הוא רץ וכותב אותו.
ניזכר בדירת הקרקע שלו עם המטבח בלי החלונות והשירותים הצרים עם דלת ההזזה והסלון והמיטה שיותר ויותר היו מבלים שם עכשיו. היא מגיעה בערב לובשת שמלה קלה – הם מעשנים משהו במרפסת שוכבים מדברים.
ומשאירים אחד לשני פתקים. פתקים נרגשים שכולאים ושומרים לרגעים דפיקות לב הדדיות שנוגעות שמחבקות במיץ נשיקות של הלב; אתה יקר,את יקרה, אתה מלאך.
לפעמים הייה נפגש עם החברים שלה שנראו לו מוזרים. ארסים מבוגרים, פ'רחות מבית שאן, וכל מיני דברים לא ברורים ומוזרים. אבל הוא למד בהודו לומר 'כן' לחיים ולא לשפוט אז התעלם.
והסיפורים שלה היו נפלאים, אפריקה ואבא שגדל בלונדון אצל זוג כמרים כילד מאומץ ושהייתה אלופת הארץ ברכיבה על סוסים, והיכולת שלה לאלף סוסים שכשהייתה מדברת על זה נחיריה הרחבים היו רוטטים בהתרגשות ובתקיפות, כשהייתה מספרת על השוט והמגפיים שנראו לו קצת לא מתאימים לצמחונות שלו אבל ריגשו אותו בתוך ענני הסקס והמריחואנה שהייתה מביאה מחברים.

היא הייתה נעלמת הרבה. פעם מישהי מהקיבוץ שלו תספר אחרי זה, שלילה אחד ראתה אותה בתחנה המרכזית הישנה עם כושים. מקום שגם הוא הסתובב בו הרבה, כי בנה טיול, שנקרא אלכימיה והציג את החיים בתל אביב ובעיר בכלל בלילה.
והיא הייתה הרבה מספרת שנרדמה או עבדה והתחילו מצבי הרוח.
פתאום הרגישה שהיא לא בטוחה, פתאום כבר לא הלכה ללמוד משחק, פתאום התברר שלא ממש למדה משחק, אולי רק סדנה.
והוא ניסה לעזור לה, דוחף אותה לפה דוחף לשם, תנסי תאמיני תראי.
פעם הלכו לערב חברים שדיברו בו על סדנת הפורום. המנחה דיבר על כך שחובה להיות אמיתיים והיא כל כך התרגשה שיצאה החוצה ואיזה שלושה ימים אחרי זה לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
ותמיד היה הוא כובש אותה מחדש במין.
על הדלת בבוקר לפני שהלכה מפשיט אותה
ובמרפסת ופעם אפילו שברו איזה ראי גדול בדירה שלו כשכבש אותה מחדש מתוך אחד ממצבי הרוח שלה.

לדעתו אז כבר היה מוצדק ששיקרה לו, הוא לא היה קשוב אליה רק רצה לשמר בה את עיני הקוסמת המינית השבטית. כאשר היו מעשנים היה מערפל את עיניו בטכניקות סמי – הודיות, מביט בה מחדש רואה לתוכה, רואה אולי את האני הגבוה שלה שמעבר לפחדים. מעצים אותה ורואה בה קוסמת מיוחדת.
"אל תעשה את זה" אמרה "יש המון רואה ורוע ברומי החדשה שאתה רואה. תיזהר זה יפגע בך".
ואז גם ניזכר שעוד בשיחה הראשונה שלהם בים על שמיכת הפיקה אמרה לו שהיא לא מסתכלת אחורה:
"יש בקיבוץ ובעבר שלי דברים כואבים שעזבתי".

ובכל זאת גם היום בבר התל אביבי שהוא כותב בו. הוא מסוגל לדמיין אותה נכנסת עם החיוך שלה וצהלה כזו של: היי ! יש חיים הי !! הי!
וגם לדמיין שאולי הלילה יישאר כאן בתל אביב וישר צומחת בו בדידות של אכסניה זולה ובירה וסיגריות ואקווריום הבר שמשייטים בו דגים באור כחלחל נראה כדבר ידידותי בבדידות המדומיינת שהוא משתולל ושוחה בה.

מה אלוהים רצה להגיד לו, לגרום לו להתנסות בשיר של יהודה עמיחי?
או להראות לו שאין אמת בפנטזיות ושהיא המציאה לו את כל מה שרצה לדמיין ולמצוא באשה,
או שהמקדש שלו והמדיטציות מהודו שבות לתחת
או
הוא גם היום לא יודע מה אלוהים רצה להגיד לו אז.
ייתכן מוסר, יתכן שמירת שבת, יתכן להיות אמיתי או,
הוא ממש לא יודע.
אבל ממשיך לטוות את הסיפור שלהם. מבלי אפילו לדמיין שזו ספרות טובה
שווה – שהוא שווה, אבל כותב.
איך בסילבסטר של תשעים ותשע הכול נגמר. חודש לפני זה נסע לפגוש אהובה אירית מיתולוגית מהודו באיסטנבול.
פגישה לשלושה ימים בשבוע בו נפרדה ממנו אומרת שהיא מתכוונת לעבור לגור אתו בדירת המרצפות התל אביביות שלו.
אבל לפני זה מבולבלת וחייבת זמן להחליט מחדש, נסערת כמו חסומה עם קיר בינה לבין החיים ובינו,
עם פתקים קורעי לב שהייתה משאירה לו בדירה כשלא היה והיה מדריך טיולים, על – איזה חמוד ומלאך אמיתי הוא, אפילו הוא לא יודע כמה.
ובאמת בלילה האחרון אחרי הסטירה, תגיד לו שהוא היה עבורה מלאך שהוציא אותה מהחושך והשחור.
הוא נסע לאיסטנבול הקרה לפגוש באהובה האירית שטיילה אתו בהודו ושאתה גם חווה הארה.
שמה הוא כשם סבתא שלו וכשלא הצליח לאתר אותה באיסטנבול שאפילו כובע הצמר שקנה בקושי חימם לו את הראש התקשר לאבא שלו והוא כיוון אותו אליה לפי טלפון שקיבל ממנה.
הם חצי שכבו והיו יחד שלושה ימים. זה היה מותר לו כי הוא ורומי היו פרודים. אבל אחרי שלושה ימים באיסטנבול סיכמו שהם לא מתאימים והוא ידע שהוא רוצה לחזור ולהמשיך עם רומי.

כמו מכה בקרקעית הבטן זה הכה בו כשהיא סיפרה בלילה במיטה שלו בתל אביב שגם היא שכבה עם חבר שלה לשעבר.
אחרי זה אמרה ששיקרה על זה, אבל אחרי זה כבר אי אפשר היה לדעת אם שום דבר ממה שהיה ונאמר היה או לא היה באמת.

אבל הוא סלח והיא קיבלה וביחד התקדמו אל סילבסטר של אלף תשע מאות תשעים ותשע מתכננים בין הריחוק והקרבה וההיעלמויות שלה ללכת יחד למסיבה במועדון שחברים שלה ארגנו לה כרטיס, אבל הוא היה צריך לשלם.
לפני שהלכו באה אליו באיחור לדירה, רק בעשר בלילה, והוא עזר לה להימרח בקרם והיא הייתה תוקפנית ונראתה כמו בשיעורי אילוף הסוסים המדומיינים שסיפרה עליהם.

ובייחוד עם התוקפנות והריחוק והנשיקה הצפויה ב 1999 הציע שיהמרו על יותר, הרי היא עוברת לגור אתו בשבוע הבא.
והיא באה והתחבקו על הכיסא והחליטו
כן – מהמרים על יותר.

כבר חשוך בחוץ ועוד מעט הוא נוסע לסדנה של מודעות יהודית ויודע שצריך לסיים את הסיפור.
אבל אייך מסיימים סיפור שכזה, פשוט כותבים מה שבא, או חושבים, או מדליקים עוד נובלס.
או מסתכלים על המלצרית או התייר המבוגר שכרגע נכנס לבר.
כמו שהם נכנסו למועדון הטראנס. רוקדים עם החברים שלה ובייחוד עם חבר אחד שטענה שהוא הומו וגם חוזר בתשובה. והיום הוא כבר לא זוכר איך קראו לו, והנה הוא נזכר בשמו.
הם רקדו והיה לו מצב רוח, משהו מעיק שכל 'הכן לחיים' והמדיטציות שהיה עושה כל בוקר וההארה שחווה אז בהודו לא הצליחו להפיג.
ובטח, למרות שהוא לא זוכר, התנשקו בשתים עשרה, אבל היא הייתה קופצנית ומרוחקת, כמו שרקדה אז עם אימא שלו, כמו שהייתה בוודאי רוכבת על סוסים שכנראה באמת אהבה.
ואז אחרי שתים עשרה הלך והיא בקשה עוד להישאר – היא צריכה זמן לעצמה לרקוד ולהתפרק לבדה
והוא בפתיחות אפשר והלך הביתה.
למחרת היה יום שישי וקבעו בו להיפגש סביב שמונה בערב וללכת למוטי מהקיבוץ ליד חיפה, שארגן ארוחה עם חברים, גורי כלבים מבוגרים יותר שהתגוררו במלונות שכורות בתל אביב.

ובשמונה לא הגיעה וגם לא צלצלה בתשע. והוא השאיר לה עוד ועוד הודעות במזכירה שלה.
'למה את עושה לי את זה' אמר באחת ההודעות האחרונות כבר מבין שלא נרדמה או לא קרה לה דבר.

לבדו ביום שישי בדירה התל אביבית חיכה לה. רחוק מהקיבוץ, מהוריו, עם ספה עתיקה וכורסה ודלת שפעם עשו את זה עליה
ובדידות כועסת ופגועה.
היא הגיעה קרוב לשתים עשרה
"תאמין לי שנרדמתי" אמרה,
"תאמין לי" ניגשה וחיבקה אותו
ברוך כמו פעם.
אבל הוא לא האמין
ובפעם הראשונה מתוך איזה זעם לא ברור ובלי פתיחות ורוחניות צעק שהוא לא מאמין לה ושלא נרדמה
"ואת משקרת – אפה עוד את משקרת" צרח
"אני לא מאמין לך. תגידי לי סוף כל סוף את האמת. אפה עוד את משקרת אפה עוד שיקרת לי".

וזה באמת היה הסוף היא התיישבה על הספה. הוא על הכורסה לא מאפשר לה להדליק אפילו סיגריה
השולחן בינם

והזעקה שלו, אפה עוד את משקרת בינם. בדירה שפעם אכלסה חלומות ומציאות שמצאו אחד בשנייה,
והיא הורידה את הראש ואמרה:
"כל הזמן שיקרתי לך מההתחלה. לא הייתי באפריקה ואבא שלי לא נולד בלונדון ולא למדתי משחק ולא מחשבים. והיום הייתי עם החבר הזה מהמסיבה בארוחת ערב. אבל לא קרה כלום, בזה תאמין לי".

אבל רמי כבר השתולל כמו שמטו מתחתיו את המרצפות העתיקות של כל הדירה הזו בתל אביב, שכשנכנס לשכור אותה הציץ לתוכה חתול שחור וחבר דתי הרגיע אותו; שישראל הם מעל המזלות.
אבל עכשיו בשתים עשרה בלילה כל הרצפה התערפלה לו. והיא אמרה שלא יכלה להפסיק לשקר כי פחדה שיזרוק אותה.
ואז צרח עליה שגם בקשר לחבר הזה וארוחת הערב היא בטח משקרת והיא נשבעה והוא צרח עליה שתגיד אמת.
והיא הודתה שכשהיה בטורקיה אתו היא שכבה.

בבר מנגנים עכשיו את: 'אוו עצור את הגשם' ooh stop the rein
..ועדיין אני תוהה עדיין אני תוהה... אוו עצור את הגשם'.
והוא חושב שאולי כשיצא עוד מעט החוצה ללילה הקר אולי יפגוש אותה ויקריא לה את זה והיא תחייך והוא לא ידע אם היא משקרת, אבל כיווץ בתחתית האגן שלו נלחץ והמוזיקה בבר מתחלפת לגיטרות בס ולהקת שנות השבעים כמו בבר של המתנדבים שרה

ואז כשאמרה לו ששכבה עם ההוא זינק אליה והיא התקפלה על הספה וצרחה כאילו היא רגילה בזה בצורה שהכמירה אותו: 'רק לא מכות – רק לא מכות' אבל הוא כמו ידע שהוא חייב לעצמו ולה ולחלומות ונתן לה סטירה לא חזקה על הלחי והיא התקפלה על הספה וצעקה "רק בלי מכות" והוא התיישב על הכורסה כל האוויר יוצא ממנו מביט בה ובעצמו מתנצל ולא מבין מה עשה.
ואז נרגעו ושוב דיברו.

והתקשר גם להוריה לספר להם שהבת שלהם שיקרה אותו במשך חצי שנה
ואימא שלה אמרה שככה זה אצלה מאז הגן – 'קצת ממציאה סיפורים'.

וארז לה את כל בגדיה בשמיכה ובשני שקי ניילון גדולים, והוציא אותה מהבית ברבע לאחת בלילה. ולמחרת הלך להדריך טיול בהר סדום, מספר למודרכים את מה שאמרה לו כבר אז בשמיכת הפיקה;
שאסור להביט אחורה על דברים רעים שקרו בעבר.


ובכל זאת עכשיו כמה רגעים לפני סיום הבירה
ועוד סיגריה ושירותים ושיר שבטח
יתחלף בבר
הוא נזכר גם שאמרה לו שהוא היה מלאך שגאל אותה מתוך החושך
ושיאמין בדבר אחד
שכשאמרה לו שהיא אוהבת אותו
לא שיקרה לו

הוא מחכה לשיר שיתחלף תומך את ראשו
ביד שמאל כותב עם העט לתוך המחברת
ממתין מרגיש את כף היד מחליקה על
מצחו החם.
בחוץ מכוניות ומסביבו פטפוט
ותופים של שיר חדש מתחילים להכות וזמר אחד שר: אני יודע
אני יודע.
והסיפור הזה, לפחות בוואריאציה הזו, כתוב.

ויש רצון ותקווה למנוחה ונחמה.




יזהר הס
קיבוץ ברקאי
ד.נ. מנשה 37860
טל: 04-6387195
נייד: 052-3291713