בוא ניתן מלפפון נוסף.
מעשה בחנות חמוצים בניו יורק. עסק משפחתי עם נשמה עם מוצרים מיוחדים ואיכותיים.
דליים מעץ מסודרים לאורך שולחנות הגשה ומכירה.
כל בוקר העסק נפתח בישיבה קטנה של חברים מהשכונה ואחר כך כל אחד פונה ליומו והחנות נפתחת.
מוצרים איכותיים גאווה, והקונים נכנסים ויוצאים.
יום אחד מישהו סיים לארוז את שקית החמוצים האיכותית שלו. ולאחר שקילתה וקנייתה חייך אל המוכר מעבר לדלפק ושאל אותו: " 'כאאן איי האבב אנודר פיקל?" אפשר כבוש/ מלפפון נוסף?.
"בוואדי" ענה המוכר והוציא מתוך החבית מלפפון כבוש ונתן לו.

והנוהג נכנס. אנשים נוספים היו מבקשים CEN I HAVE ANADER PIKL? ותמיד נענו בחיוב.
זה הפך למעין מסורת שקונים בדלפק היו מסיימים את קניותיהם ואחר מבקשים מלפפון נוסף והמוכר בגאווה היה מושיט מלקחיים ארוכים ושולה להם מלפפון מובחר.

העסקים היו טובים, עוד חנות נפתחה ובמהרה הייתה זו רשת חנויות כבושים שכיסתה את כל ארצות הברית הגדולה.
המוצרים המשיכו להיות איכותיים ומיוחדים והרשת הייתה לשם דבר באיכותה וגם ברוח החיובית של עובדיה.
רוח זו בוטאה בנכונות התמידית לתת מלפפון נוסף בשמחה..

ברשת ענקית שכזו מתמנים מדי פעם מנהלים חדשים. יש לכאורה צורך בתארים ובהבנה גלובלית לניתוח תהליכים פיננסיים.....
יום אחד התמנה מנהל חדש וצעיר שבדק ומצא שתופעת 'המלפפון הנוסף' עולה לרשת כחצי מיליון דולר {בחודש או בשנה תלוי כמה אתם גדולים}.
הוא החליט להורות על ביטול תופעת הכבוש הנוסף ואסר על המוכרים לתת מלפפון נוסף.
באותה שנה הוא חסך לרשת כמה מיליוני דולרים.
בשנה שלאחר מכאן ח"ו הרשת הפסיקה לפעול.


לעיתים המלפפון הנוסף שאנחנו מעניקים הנו החיוך שלנו. לעיתים כוס קפה לעיתים כסף או ויתור כל שהוא.
הויתור וההענקה שומרים שגם אנחנו נהיה באותו ציר, הציר הטוב והרך של החיים.
מי יודע מה הייתה הסיבה לסגירת הרשת. אולי פתאום הם לא קיבלו משהו, כמו זמן או הגמשה של חוק כלשהו
כי גם שם מישהו אסר על נתינה.

בוא ניתן אחד לשני את מה שהם מבקשים. הם קונים את הרוב, אם יבקשו עוד עזרה עוד טובה
עוד כבוש אחד
ניתן.

כך נמשיך לפעול להצליח ולעשות טוב.