לפרסם את הנס
מאת: יזהר הס.
"אחרי זה נסעתי כבר לא היה טעם - אתה מבין?
ההורים סדרו לי דירה ועבודה בפאריס באיזה משרד שייצג כל מיני אינטרסים בארץ. ניסיתי לשכוח מהכל בייחוד מהסמטה הזו שבה אתה יושב. אתה קולט שחמש עשרה שנים לא הייתי פה, גם אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד. פשוט מחקתי. חברות שלי לא יודעות. חברים שהיו לי באוניברסיטה נשכחו – הכל נעלם. ההורים? כן, הם הריחו משהו אולי גם קראו בעיתון אבל לא שאלו שאלות ועזרו לי לעזוב.
אבא גם שילם את שכר הלימוד אחרי שנה כשהחלטתי להמשיך ללמוד בפאריס.
אתה יודע, אף פעם לא דיברתי על זה, בכלל אני אחת שלרוב מקשיבה – לא מדברת. אבל הסמטה הזו, ידעתי שיום אחד אני אגיע אליה שוב והנה הכל נפתח.
טוב, אני חייבת ללכת ואתה גם רוצה לסגור.
כמה זה ארבע סופגניות?"
בתנועות החלטיות היא דוחפת ארבע סופגניות חומות לבנבנות אל תוך שקית ניר לבנה ומקפלת בקפדנות את שוליה לסגירה. עיניה הגדולות מחפשות במבט מבולבל את תיק העור שלה ומזהות אותו בקצה דלפק הפורמייקה המוארך.
"המשפחה שלי תהרוג אותי, אמרתי להם שאני אגיע להדלקת נרות, אבל ברגע שיצאתי לאוויר הקר שמחוץ לשדה התעופה הרגשתי כל כך חזק את ירושלים את ריח השמן של הנרות ואת הרעד של הילדים שיעמדו עוד מעט בחלונות וידליקו נרות וידעתי שאני חייבת לבוא לכאן.
במונית עוד ניסיתי לשכנע את עצמי לוותר. במשך שלושים דקות העמדתי את המונית במחלף לטרון בלי שהצלחתי להחליט ובסוף כשהנהג כבר התחיל לפחד וויתרתי ואמרתי לו שפשוט 'תמשיך לנסוע לירושלים' כאילו כל החמש עשרה שנה שחייתי בחוץ: הנישואין, החיים, לימודי הרפואה הכל התנקז אל המונית הזו שתחזיר אותי בחזרה לסמטה הזו.
- תגיד גם אז אתה עבדת פה?"
- "כן, רק שאז הייתי יותר צעיר וגם היו לנו שתי חנויות, החנות הזאת בקצה רחוב גאולה ועוד אחת במרכז, ליד בן יהודה, אבל אחרי שאבא נפטר נהייתי יותר דתי וסגרתי את השניה ועברתי לפה.
אני גם זוכר את הבחור שהתגורר פה למעלה לפעמים היה יורד ויושב איתי פה בשעה הזאת, ככה קצת אחרי הסגירה, מזמין יין אדום זול וקורא ספר תוך כדי שאני הייתי מנקה את הרצפה ומרים כסאות. בחור יפה אבל בעיקר אם היה מסתכל עלייך עם העיניים שלו ישר ידעת שאתה חייב להקשיב. אצלנו קוראים לזה ידישע נשומה, אבל זה גם הרבה יותר מזה. היו לו עיניים ממרתפי ארמונות של מלכים אבל קצת עצובות עם היין והספר והשמש שהייתה שוקעת לפעמים כשהייה בא.
די די אל תבכי, את יודעת אצלנו זה אסור, מה יגידו אם יראו בן אדם כמוני עם זקן ופאות עם אישה בוכה בחנות וגם חנוכה עכשיו אסור להתאבל.
הנה תשבי פה, פה לא רואים.
אנחנו נעשה עסק, הסופגניות עלי לא צריך כסף זה דמי חנוכה ואת3 תקראי פה מהקלף שעל השולחן, לא צריך את הכל מספיק שתי השורות הראשונות תקראי ותראי איך שהתורה הקדושה מסמנת לכל יהודי את הדרך ואת אור התקווה. הנה בואי נקרא ביחד ואחרי זה אני יביא לך כוס יי"ש ותיסעי הביתה למשפחה ולחג, - אה?
הנה זה שם בתחילת הקלף:
'על התשואות, על הנסים ועל הנפלאות, שעשית
לאבותינו בימים ההם בזמן הזה,'
נו עכשיו נגיד אמן. יופי ועכשיו אני מביא לגברת כוס יין אדומה לא כמו יין שיש בפאריש אבל גם יין של אפרת לא צריך להתבייש וזה גם יעזור למצב רוח של אחרי טיסה כזו ארוכה".
ראשו הגדול המלא בשער שיבה נעלם בתוככי החנות הפצפונת ואחר חוזרות שתי עיניו המחייכות עם בקבוק ושתי כוסות זכוכית משופשפות.
" הנה נשתה לחיים לחיי הנסים שהשם יתברך שולח לנו בכל יום".
הוא ממלא את הכוס הפשוטה עד קצותיה ביין אדום סמוק ואחר מפנה אליה את גבו ומתחיל להתעסק בתריס הפונה לרחוב.
"את יודעת שאצלנו בחנוכה נהוג דווקא לפתוח חלון ולפרסם את הנס. אבל פה במאה שערים אם יראו אותך יושבת כאן איתי זה לא טוב אנשים לא תמיד מבינים.
"נו, לחיים, איך אמרו פעם האפיקורסים החלוצים: 'מוכרחים להיות שמח' וזה נכון גם לחנוכה.
הנה גם מפית לנגב את הפנים, אני שמעתי שאת חזרת על הברכה ממש כמו בת ישראל כשרה אבל...
נו נשתכחה לך מהפה המילה נסים. חבל אבל לא נורא הדרך לכיוון של תשובה מתחילה בצעדים קטנים מאוד. כמו שאמר רבי נחמן, שתשובה זה: 'לשוב את הדבר למקום שניטל משם'.
תשתי תשתי עוד, כבר חשוך בחוץ וקר ואני במילא אין אישה שתדליק איתי נרות".
היא שותה מקרבת את הכוס לשפתיה הבשרניות אצבעותיה מתהדקות ומלבינות על הכוס האדומה. אישה גדולה שעייפות ניכרת בפניה היפים והנסערים שמופנים אל האיש הזקן המסמיך את כיסאו לשולחנה.
"בכל אשם הפתגם הזה שלכם: 'צריך שיתפרסם הנס' או 'צריך לפרסם את הנס'
או משהו כזה אני באמת לא זוכרת עכשיו את הנוסח המדויק. תראה איך שכולם פה ברחוב מפרסמים את הנס – שמים חנוכייה בחלון – נרות זוהרים, 'סור החושך הלאה שחור' אם לא הפתגם הזה אולי...." היא משתתקת במרירות ואחר כך כמו נמלכת וממשיכה "טוב, לא חשוב חמש עשרה שנה זה מפתיע שזה עבר וזה הרבה זמן. צריך להתגבר תמזוג לי עוד כוס אני אשתה ואלך.
אתה מבין, בחנוכה ההוא סביב שנת תשעים ואחת הוא אמר לי שיותר הוא לא מוותר. הוא ידע שגם אני רוצה. שנתיים מאז שנפרדנו הסתובבנו אחד סביב השני. אני לא הסכמתי לחזור אליו כעסתי נורא ופחדתי ואז לגמרי במקרה נפגשנו בקפטריה. לא יכולתי לא להתחבק לתוכו נמסתי אליו תמיד זה קרה לי. ותמיד כמו תמיד נבהלתי מזה כל כך. די די התחננתי אליו אני הולכת אבל הוא לא וויתר אמר שזה לא מקרה שפתאום נפגשנו שזה סימן. הוא האמין בסימנים כמעט בתשעים אחוז והשאיר לי עשירית מהעשר שעוד נשארו. אם היה נשאר בעולם בטח היה נוסע להודו או חוזר בתשובה אליכם. או.., או פשוט חי איתי וכותב או עושה משהוא אומנותי.
הסכמתי שיזמין לי קפה ואמרתי לו שכשהכוס נגמרת אני הולכת ודי אני לא יכולה יותר ולא צריכה את זה יותר.
אתה צריך להבין, עמדתי להתחיל תואר שני, הייתה לי מלגה בהצטיינות והוא מה הוא עשה?
היה כותב שירים וכל מיני סיפורים מוזרים – למד המון אבל לא התמיד בכלום והיה שואל שאלות וציני כל כך לגבי כל דבר נורמלי כמו חתונה או דירה או קרירה. ואני לא רציתי יותר את זה, לא רציתי את האהבה החולה הזו שהייתה כל כך מנוגדת לכל מה שהאמנתי בו ורציתי שיהיה לי, והוא הוא היה מדבר על החיים והעולם והכל במין עומק כזה אירוני ולא מעשי.
כשגמרתי את הקפה מצאתי שוב את הידיים שלי משחקות בשלו על השולחן קמתי הוא ניסה לתפוס לי את היד ושנינו הזענו וישר הבטנו לתוך העיניים – בגלל כל ההסכמים הזוגיים האלו שהגוף לעולם לא שוכח להתגבר עליהם.
הוא אמר לי; תראי מחר נר ראשון. אני אשאיר לך מכתב כל ערב עד שתבואי.
לפחות חיבקתי אותו התכופפתי והתחבקנו אחד בצוואר של השני – השערות שלו דקרו לי את המצח ואז אז ברחתי.
'ושיהיה לך חג חנוכה שמח' עוד הצלחתי לפלוט ורצתי משם
נכנסתי לשיעור על חשיבה קוגניטיבית וניסיתי לשכוח. למחרת, הוא ידע איפה אני גרה אבל בכל שבעת הימים האלה הוא לא נכנס, למחרת בבוקר מצאתי את המעטפה הראשונה על מגב המכונית שלי: שקית ניילון שקופה עם מעטפה כחולה וענף קטן ועלים של עץ אלון.
מיששתי שעות את המעטפות התפוחות האלו, שש שמונה דפים בכל אחת, וכתב האותיות החזק שלו בדיו השחור משתקף מתוכן. מיששתי ולא פתחתי אפילו מעטפה אחת.
יכולתי לנחש מה יש שם, לא הייתי צריכה לקרוא בשביל לדעת מה שלא רציתי לדעת.
שהוא אוהב אותי. ואני צריכה לאהוב אותו. כמו שצריך לפרסם את הנס.
הוא ידע לכתוב וידע להסתכל ולהראות. אני פשוט לא העזתי לקרוא. התחפרתי בשבוע הזה בלימודים כמו שאף פעם לא התחפרתי נזהרתי מהמעטפות האלו כמו ממחלה מדבקת.
אבל בלילות בחלומות הייתי קוראת אותם; עם המון צחוק וחיוכים ענקיים וחום של פשטות שמעולם אחרי זה לא פגשתי ועצב נוראי ופחד כשהיה מגיע הבוקר.
בשקית של הנר השביעי הוא כתב על המעטפה: 'מחר הנר האחרון, אני מתגורר עכשיו בקצה רחוב גאולה ליד הקונדיטוריה של בעלז. אין מספר לבית אבל מחר חנוכה וכולם מפרסמים את הנס בחלון. את תזהי את החדר לפי החלון החשוך היחידי כאן. אני מחכה לך. תבואי כל הדרך מתנוצצת ומריחה משמן זית וחנכיות בחלון. זה יפה ואת אוהבת יופי! ' .
לא הלכתי ללמוד באותו יום, פשוט הסתובבתי. נסעתי לצומת אשדוד – משם לצומת אשקלון חזרתי ישבתי באיזה בית קפה וחיכיתי לחושך, ידעתי שהוא ניצח.
כל היום מוללתי את ענפי עץ האלון שהוא שלח לי ולא הצלחתי לחשוב על כלום.
אני זוכרת שאכלתי איזו לחמנייה עם ביצה קשה ושש סופגניות באיזו מעדנייה אחרי זה הלכתי את רחוב יפו כמעט ארבע פעמים רצופות.
כשירד החושך מצאתי את עצמי כבר רטובה לגמרי והתחלתי לעלות לכוון רחוב הנביאים
עברתי את בית תבור ונכנסתי לרחוב החבשים טעיתי קצת ואז הגעתי לאזור של הקונדיטוריה שלך.
- כן תמזוג לי עוד יין נהייתי צמאה.
זה היה מקסים, אני זוכרת שהייתה לי הרגשה מוזרה כאילו כבר וויתרתי על הכל ועכשיו מתחיל אחרי הוויתור משהו חדש ממש חנוכה, ומכל מקום כמו שהוא אמר הנס התפרסם אלי והאיר לי את הדרך.
עשרות אולי מאות חנכיות זהרו מתוך החלונות ומפתחי הבתים המקומרים ובתוך הסמטאות ובקומות העליונות, ואני הלכתי כאן רטובה עד הגרביים עם ענפים לחים של אלונים בכיס כמו מסוממת מחפשת חלון אחד חשוך.
ועמדתי פה בחוץ מעבר לכביש. הפנס הזה דלק גם אז והאיר את הגשם הרמתי את העיניים וזיהיתי זכוכית גדולה וחלון חשוך שבתוכו יכולתי לראות פיסת תקרה לבנה וחנוכייה מחכה. נשענתי על העמוד וחיכיתי שמשהו יקרה לנס. ירד גשם נוראי ואני מוללתי את הענפים בכיס וחיכיתי שיהיה לי כוח לעלות, כל הזמן הסתכלתי לתוך החלון ואז ראיתי אותו הולך שם, ראיתי אותו רק מהצד את הכתף הגדולה שלו עם היד והגוף המוטה קצת הצידה, הוא לא הסתכל החוצה אלא אל משהו בפנים והראש שלו היה שמוט בתנוחה העצובה והמגחכת שלו.
נשארתי עוד שניה ואז הוא המשיך ונעלם מהחלון. תפשתי את עצמי ורצתי משמה במהירות
רצתי איזו חצי שעה שלמה נפלתי לתוך בוץ והמשכתי לרוץ כשהגעתי למרכז העיר הייתי חייבת להתיישב על הרצפה כי כל הגוף שלי קדח והחזה שלי דקר ועלה וירד.
התיישבתי על הרצפה ואפילו לא הייה לי כוח לבכות השארתי את האוטו בעיר ולקחתי מונית להורים שלי.
אחרי שלושה ימים כשיצאתי מהמיטה העלים של האלון כבר לא היו והבגדים היו יבשים ומכובסים.
בסלון מצאתי עיתון שהם לא הצליחו להספיק להסתיר.
כל הסיפור היה שם:
כנראה שהוא אטם את כל החלונות עוד לפני שירד החושך ומתי שהוא פתח את הגז בגלל זה גם לא הייתה שום אפשרות להדליק משהו בחלון.
בכל החלונות האחרים זרחו חנכיות מוארות מפרסמות את הנס ואצלו בחלון היה כבוי וחשוך.
מתי שהוא כנראה הגז
הגז עילף אותו והוא נפל על הרצפה.
הוא חיכה את זה ידעתי בוודאות כי כתבו שם שהייתה מוכנה על החלון חנוכייה עם שמונה נרות.
- אתה רואה כבר לא נשאר יין אפילו וגם לא יצא סוד. אם היו נסים בעולם, אם לא הייתי מפקששת, אם הייתי עולה, עוד היינו מספיקים להתחבק ולאכול סופגניות ולהדליק נרות כמו זוג.
אבל לא עליתי.
והוא המשיך לחכות לבד.
זרקתי את העיתון לא רציתי להמשיך לקרוא לא בררתי אם יש ואיפה הלוויה כבר לא הלכתי רק קברתי את המעטפות שלו באיזה ארגז ישן בעליית גג אצל סבתא שלי.
אחרי זה נסעתי כבר לא היה טעם לכלום".
שניהם שותקים בחנות האפלולית. היא בוכה בהתייפחויות גדולות והוא מרים את עיניו הכחולות הגדולות ומסתכל אליה בעצב וחוכמה של עיירות שהיו ונשארו רק במבט העיניים, כחבר טוב וותיק. מעיין מפגש של מרתפי ארמונות מלכים של כאלו שחוזרים ונפגשים שוב בצמתי הנסים או 'האין ייאוש כלל' ועוזרים זה לזו שוב בשוב.
היא ממוללת את שולי המפה הלבנה כמו מחפשת משהוא להיאחז בו לפני שתצטרך אולי להסתכל בשעון ולהפטיר כמה משפטים של חזרה והתעשתות אל תוך החיים המודרניים והקרים שמצפים לה כך .
-"ואת בטוחה שזה מה שקרה?" הוא שואל לבסוף.
- "כן" היא אומרת "מה כבר יכול היה להיות שם אהבה שמתה ואחרי זה חבר ש... ואחרי זה גלות בפאריס ועצב נוראי וגעגוע כל השנים האלו. לא בדקתי לגביו שום דבר מאז גם לא ענינו אותי הפרטים בכתבה עזבתי את העיתון באמצע כל כך הכרתי אותו וידיעתי שהוא מסוגל לזה, גם אם לא רציתי להאמין עליו".
- "כן כן" הוא נאנח ונושם באיטיות אויר החוצה "ומאז את כבר לא מאמינה. לא בנסים לא בחיים ולא בעצמך, בגלל זה נישתכחה לך המילה נסים מהפה.
את יודעת לכולנו לא פשוט בחיים. גם אני לא תכננתי להיות כאן הערב ככה, אלטה קופ ולבד. העולם העלים ממני הרבה מהסיבות שלו, ולא תמיד הצלחתי להיות בשימחה, וגם הספרים לא תמיד לימדו אותי הכל. אבל אולי בכל זאת תסכימי להדליק איתי את הנרות הנה הכנתי את כל השמונה פה על החלון ועוד לא הדלקנו".
- "עזוב" היא אומרת בעצב ומפטירה בידה תנועה שבה כל אצבעותיה נופלות למטה "בשבילי כבר אין חנוכה ואין נסים, בשביל מה להדליק בשביל לראות את הכאב, לא מספיק מה שסיפרתי. בעצמך הודית שהעולם לא פשוט אז עוד לפרסם את זה לייאש גם את האחרים שיראו גם הם, חבל עזוב. אם אתה צריך אישה שתדליק אז הנה הרחוב פה מתמלא בקבוצות של מטיילים שבאו לראות איך מפרסמים את הנס בטח מישהי מהקבוצות פה תשמח למצווה".
- "בכל זאת בת ישראל הכשרה" וכאן לפתע הוא עובר לדבר במנגינה ידישאית ופניו נראות חזקות ובוערות "ובכל זאת מבקש אני ממך שאת תדליקי את הנרות אצלי. הנה" והוא פותח וילון גדול וחושף חנוכיית כסף גדולה שכל נרותיה מוכנות; קעריות זכוכית עם פתיל לבן מלאות בשמן זית שנוצץ באורו של פנס הרחוב ומחכות כמו מדברות בשתיקה. "בבקשה ממך עבור שנינו בואי תדליקי אור".
מבלי ששניהם שמים לב נאספת מחוץ לחלון באור הפנס קבוצה גדולה של מטיילים שמסתכלים פנימה. קולו העמוק של המדריך שנמצא בינם מהדהד ואומר: "נרות שמן עניינם לרמז על הנשמה שבכל אדם ועל האור הגנוז בה. לכל אחד מאתנו יש נשמה שכמו אור הנר שואפת למעלה ונעה בעדינות ובייחודיות משלה" המדריך מקבץ סביבו את הקבוצה המסתירה אותו ואומר פסוק מספר משלי
" 'נר השם נשמת אדם' האדם כמו הנר מורכב מגוף ונשמה ותפקידו להאיר. כדי לזכור שכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן; כל זמן שהאדם חי, כל זמן שיש נשמה, שיש שמן אפשר לתקן הכל. בואו נראה איך מפרסמים את הנס פה בשכונה וגם בננו לבין עצמנו." הקבוצה מקיפה בחצי מעגל את החלון והמדריך נסוג אחורה.
וממשיך משם בדיבוריו: "היום הנר השמיני וכולם כאן בבתים ביחד מפרסמים את הנס. את נס החיים ואת ניצחון האור על החושך את האמונה בטוב מול העצב והדכדוך ואת נס המשפחתיות ורק אנחנו הקבוצות והמדריכים מסתובבים בצללים ורואים מבחוץ פנימה. רואים ונזכרים דרך האור של אחרים להדליק את האור שלנו."
על ידו של המדריך מנצנצת טבעת זהב נישואין ולגבו תרמיל ציוד ונדודים. בקבוצה עיניים סקרניות שבוחנות ומשתתפות בהתרגשות של הדתיים המדליקים ומאמינים. פה ושם בתוך הקבוצה יש פרצוף של מישהי או מישהו שמבין שהעניין הוא באמת רוחני; היכולת להאיר ולפרסם ולהאמין בנסים בחיינו, לרוב עיניו של זה כמו עיניה שלה שבתוך החנות חצי ערות חצי עצובות יוצאות קצת מחוריהן ונדהמות אל מול העולם הזה שכמו שאומר המוכר הוא לא פשוט.
- "נו" הוא אומר לה "הם מחכים לנו שנאיר ונפרסם את הנס, הנה הגפרורים" הוא מגיש לה
"תדליקי תאירי ותחזרי אחרי: 'ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה.' "
היא מדליקה נר ועוד נר ועיניה דומעות, הקבוצה מבחוץ מתרגשת ומפנה למדריך מעבר שיתקרב גם הוא אל חנוכיית הכסף והשמן הענקית.
המדריך משנה לפתע את צליל קולו ועומד בזוית עם כתף קצת שמוטה מול חלון הראווה היא שומעת את קולו הצרוד מעבר לחלון ממשיך להסביר לקבוצה. דמעותיה זולגות כבר לא אכפת לה מהקבוצה היא רק מדליקה עם השמש עוד נר ועוד נר.
"פעם" היא שומעת מתוך פנייה האפופות בדמעות "בקומה למעלה היה חדר ממש מעל החנות הזו שאני התגוררתי בו לתקופה" אומר המדריך לקבוצה בטון יותר אישי. " הייתי סטודנט לפילוסופיה, יוצא קיבוץ שהאמין שאפשר לשנות את העולם. למדתי פה הרבה אפילו חג אחד הכנתי חנוכייה וניסיתי להיות כמו כולם להדליק אור ולהאמין בנסים ובניצחון האור על כל מה שהיה סדוק ורופף בחיי. אבל בכנות אני חייב להודות בפניכם שלא תמיד הם קרו לי הנסים. בכל אופן לא איך שציפיתי שיקרו בכל אופן לא באותו לילה. אתם יודעים מה זה לעמוד כאן בנר שמיני כשכולם מדליקים ואתה עם החלון היחיד החשוך. זה אפילו יותר מורכב מלהדריך טיולי חנכיות כי בטיול אתה יוצר אור על ידי מילים ושם הייתי לבדי בשקט מחכה לנס".
היא ממשיכה להדליק את הנר השביעי ועוברת אל הנר השמיני.
- "עכשיו תחזרי אחרי" אומר לה המוכר ומחייך מעליה בעיניו הכחולות אל תוך חלון הראווה ואל הקבוצה שעומדת ברחוב עם המדריך במרכזה.
"ברוך אתה" היא מתייפחת בבכי גדול וידה רועדת כשהיא מדליקה את הנר האחרון המדריך ניצמד מבחוץ אל החלון שוכח בהשלמה את הקבוצה העצומה ומסמן למוכר שבעיניים סבלניות וחכמות מזהה אותו. המדריך מנסה לומר משהו עם ידיים קדחתניות שישים את תשומת ליבה אליו והמוכר עונה לו בתנועה של סבלנות וממשיך "תחזרי אחרי: 'השם אלוהינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה' " היא חוזרת אחריו ולפתע בבת אחת ממשיכה הקבוצה מבחוץ את הברכה בקול רם ונרגש " 'ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה' "
היא מוחה את דמעותיה ומייצבת ביד רועדת את השמש במרכז החנוכייה המעוטרת פנייה הסמוקות מוארים באור הנרות ולראשונה היא מסתכלת מבעד לחלון החוצה.
המדריך עומד שם ממש מולה ופניו הרגילות להסביר ולהראות לכולם את הנסים ואת יופי העולם מביטות בהשתאות פנימה אל פניה ואל פניו שנשקפות על החלון בתוך האורות.
החנוכייה הבוערת מרקדת וענייה שלה מתחילות לחייך אליו. היא מסתכלת מהמוכר אליו ושוב למוכר פניה מסמיקים. המדריך שומט את תרמיל הגב ומביט אליה בשתיקה נדהמת מעל לשמש.
היא משפילה את עיניה הגדולות ופורצת שוב בבכי ואז קמה ומביטה אליו שוב החוצה. הוא שמה כמוה בין אנשים אבל לבדו וכמהה כמוה , כמו כולנו מואר באור החנוכייה. הוא מחייך אליה אל תוך ענייה. בידיו הוא מחזיק ענפים לחים של עץ אלון.
"כן כן, יש טעם" ממלמל בשקט מדויק ומחויך המוכר הזקן "לפרסם את הנס, בימים ההם בזמן הזה.
להדליק נר חנוכה".
יזהר הס.
בטעינה...
