0523-291713  
עברית  |  English  |  English (Canadian)  |  
טל ברודי , חנוכיות ואור בירושלים  |  u m i יומים של טיול ומשחק לפיתוח הארגון  |  אלכימיה. תל אביב מסע בלילה.  |  בית אקשטיין סביון, בירושלים.  |  בית ספר קשתות. צוות בתל אביב.  |  אטלס. טיול לאורחים בירושלים.  |  בית ספר רמת אפעל  |  כוכבי דרימוורקס DreamWorks בירושלים  |  מרק ברנט ורומה דאוני Roma and Mark  |  בגליל הקדוש Club Med  |  מנהל קהילתי דרום. בירושלים.  |  u p s סדנה בברקאי  |  קבוצת ניקן  |  גלעם  |  בולטהאופ  |  אנוש נתניה  |  חברת מינסופט עין ארובות ברקאי.  |  תמי' וחברים  |  חברת פלאפון  |  חברת יס  |  אמדוקס: הנהלה ואורחים בירושלים  |  מטבחי רגבה  |  בזק בינלאומי  |  חברת סלקום  |  משפחה יום הולדת להורים  |  עירית רעננה יפו  |  דרך ארץ  |  עמותה לגברייות חדשה  |  סליחות. קטמונים מינהל חינוך.  |  בר מצווה  |  סליחות מרכז קגן  |  בני ובנות מצווה . סליחות הורים וילדים  |  קירוסקאי . סליחות בירושלים  |  j f k שראל. לילה בירושלים ותהליך סליחות  |  משרד החינוך האגף החברתי קהילתי. סדנת מנהלים.  |  יזהר היקר  |  סליחות דרך הלב  |  אלקטרה יום גיבוש מחלקת כספים וכלכלה  |  איש עסקים הודי. בירושלים. 'מניש'.  |  מטפלי בריאות הנפש הלל יפה בירושלים  |  Creativevents  |  שירי ארצי. ברמצווה וסדנה משפחתית  |  עינת בנימיני: בשביל העצים העתיקים, משפחתי.  |  דנזל וושינגטון: הדרכת לב העולם  |  המשביר לחקלאי. שביל העצים העתיקים. סדנה למטה.  |  נטלי פורטמן - דרך הלב בירושלים.  |  נאו סיטי שביל העצים העתיקים.  |  מסיבת רווקות  |  John T O'Brien  |  sodoxo שפע מנהלים מחו"ל בירושלים  |  שפת הטבע: טיול סדנה לנטפים בעין צור  |  אלכימיה בתל אביב מנהלי מחלקות עירית רעננה  |  צות מרפאת בריאות נפש, בתל אביב.  |  משק דרך הלב המקום לסדנאות שלנו.  |  כתבו עלינו  |  מכתבי תודה  |  גלריה  |  





להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח



דף הבית >> משולחנו של יזהר >> סיפור ירוסלב ברנרד
 

העברה
 
ירוסלב ברנרד גמר את הסיגריה כשרגליו מתנדנדות מעבר לגשר. השמש עמדה לעלות אבל המים היו עדיין קרים וכהים. כמה מכוניות מיושנות נסעו למעלה וירוסלב כיבה את הסיגריה ורקק.
בחוץ לארץ אי אפשר היה לשבת בשעה שכזו על הנחל בחוץ. המעלות הגיעו מתחת לעשרים וחמש והמים היו קפואים, אבל פה בישראל הוא יכול למצוא את עצמו בחמש ליד הנחל שקראו לו ירקון ולדמיין שזה עדיין אירופה.
 כן עוד דבר שלא היה בחוץ לארץ, זה את מיה החמימה שכעת נשארה מאחור ערומה בין סדינים חמים מפהקת ומותחת את גופה  המיוחד ורוצה ללכת כבר לישון ולשכוח אותו.
והוא הרגיש שחוח; הוריו אי שם בערבות שהישראלים בבורותם קראו להם רוסיה. סבתו באיזו דירת שיכון בקריות, שהישראלים קראו להם חיפה. דתו נתקעה אישם בין הליכי גיור, לשכחה קומוניסטית של משמעות ואמונה. הוא הדליק עוד סיגריה וחיכה לאדיבול שיגיע כבר עם המשאית.
על המשאית הוא היה ירון, מחניק את המבטא מחייך זורק סלנג ישראלי ומזכיר את השרות בצנחנים. כאן היה ממונה על שני רוסים של ממש עם כתובות קעקע של צלב על האצבעות ואי ידיעה מוחלטת של עברית. הוא היה ראש צוות העברת דירות ומיה החמימה שנשכחה בסדינים הלבנים עוד הבהבה לו בראש עכשיו שהמתין לאדיבול שיביא כבר את המשאית ויסתלק לענייניו הלא ברורים.
הייתה לו דירה להעביר בתוך מושב בשרון והוא חזר בראשו על משפטי העברית המהוקצעים שלו: שלום זה יירון מאדי הובלות מה הכתובת שלך.
גם הסיגריה הזו נגמרה ומלמטה נשמע הנהמה של הטנדר משאית של אדיבול.
 
קדימה עוד יום של הצגה ובסיומו מאה או מאתיים שקל טיפ. חסכונות לטכניון ולמשהו שאחרים הגדירו כחלום והוא ידע שזו הישרדות. הישרדות שתאפשר לו להגיד לסבתא "ממוצ'קה" ולהחליק לה בגלוי קצת כסף כל סוף שבוע. הישרדות שתאפשר לו לקנות סווטצ'ר חדש בפוקס ולהראות כמו עוד בלונדיני שסיים שרות בצנחנים.  חוץ מהמבטא הדק והעיניים המעט מלוכסנות ומיה שאהבה אוותו בשביל הקטע הרוסי והמיוחד.
 
ירוסלב ברנרד לא ממש מצא את עצמו והוא ידע שזו לא ישראל. מי שכמוהו עוזב את פטרבורג, חברים, מלגת לימוד, אומנם לא יוקרתית, ועובר לארץ אחרת חמה. אין לו מה להאשים את הארץ. בייחוד שלא עשה זאת מגעגועים רוחניים גלויים. אולי רק מהבלגן של סבותיו, שאחד מהם היה חוזר ושב כיהודי מכל צד שלא בדק זאת, אך הדברים תמיד נאבדו באיזו שיקסה בלונדינית באיזה טכניון שפגשה את הסבא התורן בכל מיני תוריי אוכל או אסיפות חשאיות וההישרדות.  ההישרדות שגם הוא סבל ממנה כעת כשהוא מוביל את המשאית הקטנה של אדי הובלות. ההישרדות גרמה לסבא להיכנס לאיזו חתונה עם איזה מסלול ממשלתי של תלושים, עבודה וראש באדמה. ראש שהיה מתרומם רק לעיתים באיזו תנועה או גל חברתי ענק שהיה סוחף אותם לרגעים תקופתיים לתחושות של התהדקות השיניים  כאשר היו שומעים משהוא בחדשות. משהו שדיבר על רוח העם והמעשה והתנועה האנושית שרובנו הינו שותפים לה.
 
מיה שהייתה יורדת לו דווקא בייאוש הגדול, כשהיה חוזר מותש מכל סחיבות המקררים. מטיל עצמו, או בעצם היא מטילה אותו על הכורסא החומה בסלון. פותחת לו את הטרנינג והמכנס כורעת ובחמימות שפתיים מהירה מוצצת אותו  ומביטה בו בעיניים חומות כל הזמן. מרימה את הראש מדי פעם עוצרת ואומרת: "את זה אני אוהבת: את הייאוש השקט שלך". ושוב מרימה כף יד חמה מחזיקה את החזה שלו. לא נותנת לו לקום. לפעמים אחרי זה מציינת יותר לעצמה או לרקורד ופחות עבורו, למרות ששמע: "מתי כבר תבכה, כשאתה גומר לי בפה, ... הקשיחות הזו".
גם לה היו חיים די קשוחים. אחרת לא היו נפגשים. לא שהעבירה פסנתרים ודירות, אבל לימודי ביולוגיה באוניברסיטה ומשרה, אם אפשר לקרוא לברמנית משרה, וקשר רחוק ומלא שקרים עם ההורים שהיו רחוק מהמרכז, ודירה שכורה, וכמובן הוא: ירון, או ירוסלב כמו שחזרה והדגישה וצעקה כשהייתה מתפתלת וגומרת במין דחיפה של עצמה ושל הידיים אל הקיר.
 
אבל יותר מכל הייתה הבדידות של שניהם, ידע ירוסלב. הבדידות של מי שמעביר היום דירה בשרון וכבר כמעט שנה ראה את כל הזוגות המקווים הנרגשים והמבולבלים בין ארגזים ומזנונים והבדידות של מיה במין ווספה צבעונית כהה חורשת את תל אביב במבט זגוגי קשה.
הוא הדליק סגריה ופנה לשני הרוסים מקועקעי כפות הידיים עם איזו שאלה על אדי. הם המהמו לו משהו מתוך מין תנומת קבינה.  הוא שוב התקשר לזוג מהשרון: "שלום כאן ירון. בוקר טוב. כן מאדי הובלות. איך אני מגיע אליכם?  כן.. בגשר חבצלת שמאלה ואחרי זה לאורך הים. בסדר." אמר והוסיף חיוך, וישר הלקה את עצמו על חיוכו היפה, שיצא בטלפון במין זיוף ששמור לישראלים או לגדולים, או...
לצורך לשרוד ולהיות מוערך ורצוי.
 
מוערכים ורצויים רצו להיות גם הזוג מהשרון, שבחרו בית עם שני עצי פיקוס ענקיים והיו מלאים בארגזיי ספרים שגרמו לו לחייך אליהם בהבנה שהזכירה להם ולו את הרקע התרבותי שלו. את אותה דחיפה של גלי התעוררות אנושית שלפעמים היו מרימים את העיניים של סבותיו מהשפמים המלבינים שלהם אישם בכל מיני סיטואציות רחוב ברוסיה. כאשר לעיתים רחוקות הרגישו מין שייכות לשמש הבהירה שהייתה מאירה שלוליות עם קרום דק מאוד של קרח שעמד תדיר בינם לבין החיים.
שוב מיה עלתה לו בראש, כשראה את הצעיפים ההודים בדירה אותה נשלח להעביר. צעיפים שעדיין לא נאספו עוטפים עדיין את הדירה שהשקיפה לים מתוך חצר חקלאית, במין אד חמים של הסחת דעת משלוליות קפואות שליוו זיכרון קולקטיבי רחוק של אבותיהם של הזוג שאולי אישם לאורך השנים נפגשו פעם באקראיות של חוויית קודש עם אבותיו במזרח אירופה.
 
"קדימה להעמיס", אמר לשני הרוסים האמיתיים שעינם הכבושות שוטטו בדירה. שני גברים עם מבט אפרורי ונקודות של קעקוע ביתי, אם אפשר ככה לקרוא לבית סוהר או למסיבות שיכורים. שני גברים שעברו במקצועיות של מטר נגרים בדירה. מודדים בעינם את הרהיטים מתוך מחשבה על הקבינה של אדי ובלי שום שדר ממהות החפצים. כאילו כל שדר שכזה ימוטט להם וגם לו את מהותו של היום ושל מעשה ההעברה ויעבירם לתלישותו המבורכת של הזוג, שהייה עטוף חפצים ורצה לעבור מספר בתים הלאה בתוך המושב. לחצר ששני פיקוסים ענקיים סככו עליה. חצר שגם היא השקיפה לים.
ירוסלב החמיא לבעל על המראה של הים מחלון הבית המתפנה והבעל אמר שפה התגורר פעם לפניהם זקן בשם ברוך שהיה חקלאי ואף פעם לא התחתן.
"במושב", אמר הבעל, דיברו על טאובקין הזקן בהערצה ועל כך שמעט אנשים זכו לבקר בבית שלו.
  • "לא התחתן  לא עשה משפחה?" שאל ירון בתמיהה.
  • "כן" השיב הבעל.
  • "ואת כל כלי העבודה האלו, שיפץ ושימר בעצמו. ידיות של מעדרים, אולרים להרכבת עצי הדרים".
  • "היה לו גם דוד על אש. לעשיית כביסה פה בחצר" הוסיפה האישה, תוך כדי שהיא אוספת צעיפים במבע תכלת עדין ודק, ששב והזכיר לו איך מיה הייתה יכולה להיות אם לא הייתה  מעשנת או נמצאת עם מישהו כמוהו שהוא לא ירון ולא ברנרד ולא רק ירוסלב, כשהיא נאנחת וצועקת ומתפתלת.
 
הרוסים התחילו מארונות הקיר הגדולים. מקדחה ופטיש קטן וקצת פירוק ודחיפה והוא החמיא בשקריות לזוג על איכות ארונות הקיר.
שכן מבוגר, שהבעל קרא לו בהתלהבות ששמורה לסבים: "גדליה, שלום, טוב שבאתה" הגיע ושאל אם המשאית לא חונה בצורה לא נכונה. היה לו שפם מרשים וכתפיים שהזכירו לו את הגברים הקשוחים בכניעותם ובקבלת עול החיים שהכיר מתמונות משפחתו.
הבעל הסתחבק, כמו שקראו לזה החברים מהצבא, עם השכן, וירון אמר שקוראים לו ירון והזכיר לשכן ולעצמו שהשתחרר לפני כמעט שנה מחטיבת הצנחנים.
יותר מאוחר לקראת צהרים, כשהבעל הביא להם אוכל מהצרכנייה והקייטרינג המקומי. יבזיק בו איזה רגע של תדהמה כשיראה שהבעל נוטל ידיים לפני הלחם. ירון יגיד לו בפתיחות, שלא תכנן אותה: שזה מזכיר לו את התקופה שלמד לגיור, וישאל איך זה שהבעל שהוא קיבוצניק במקור מין קולחוז ישראלי לא מובן לו חוץ מההערצה הסמויה שהישראלים עדיין העריצו כל מי שבא משם.
איך זה שהוא לא חובש כיפה ונוטל ידיים ויראה לבעל שהוא מבין בזה ויציין בפתיחות שהפסיק את תהליך הגיור באמצע כי זה היה קשה מידי.
ולא יגיד כלום על זה שבאמת חשב והרגיש בהתחלה שיש לו סיכוי להשתנות ולהיות שייך ולפתח ולפתוח את 'הנשמה היתרה' שיש לו ובכל אחד.
אבל הפסיק לבסוף את התהליך, לא כל כך בגלל שהיה קשה אלא בגלל משפט שאמר להם באקראי ברוך הרוסי הוותיק. הדתי שליווה את הגיור ואמר להם, לו ולעוד כמה חיילים, כבדרך אגב במסדרון בית החולים אחרי הברית מילה, שבספר היהודי הוותיק בתלמוד, כתוב 'שקשה לפרוש מגוי'.
וייתכן, אמר ברוך שזה בגלל שהגויים הם לא נימולים ולכן לאישה קשה לפרוש מהם. אולי משהו במעשה האהבה, אם ניתן לקרוא ככה להתפתלויות ולדחיפות ולגניחות זוכה לסיפוק מהגוי ואיבריו.
ועכשיו אחרי המילה שגם כאבה ויצרה תחושת כורח ושייכות לא מוסברת במילים. משהו שם ניכרת ממנו. וכעת גם באינטימיות הגדולה שמאחורי ומתחת לבגדים ולמילים הוא כבר שקוף, ומחויב ליהודים ולישראלים,  ולמיה שכמעט ערב ערב הייתה בידה החמה דוחקת את חזהו לכורסא ומדברת על זה שאיננו בוכה וממלאת את הפה ואחרי זה צועקת: "ירוסלב!  ירוסלב!", כאילו לא ניסה להיות ירון.
הבעל שאל: "וסיימת את הגיור?"
ושאל את זה דווקא בהבנה ובמין הסכם שאמר שגם הוא מחפש משהו של 'נשמה-יתרה'  וברצון להיות כבר שם, במקום של ידיעה.
וירון חייך ומשך בכתפיו, והפטיר משהו על חבריו מהצנחנים ושאולי יום אחד ימשיך ושוב כעס על ברוך / בוריס, שאמר לו; 'קשה לפרוש מגוי' והותיר אותו לבד וכואב וקצת נדהם שם בבית חולים.
 
הבית החדש אליו עברו הזוג היה פחות טוב מהבית הראשון.
המשאית שקעה וגדליה בא עם הטרקטור וגער בו כיצד לנהוג ולצאת מהחול. אחרי זה דברים קצת הסתבכו כשגג המשאית נחבט ונסדק מאחד מענפי הפיקוס וירוסלב הזיע קצת והחליט להדחיק את פרצופו של אדיבול מאדי הובלות עד סוף היום, בו יפגוש בו והוא בגג החבוט של המשאית שלו.
 
 
 
 
הדברים החלו להיערם. ארגזים ארגזים ובינם רהיטים ושקיות של בגדים. תחילה במרפסת אחרי זה לאורך הקירות רהיט פה ורהיט שם. ירוסלב חש עם היום שמתקדם את קבלת הדין. עוד יום של מעשה של עשייה. יום שהוא מחויב לקצב שלו ולדברים שלו שהלכו ונערמו בבית הישן שהיה חדש עבור הזוג מהשרון. האישה כיוונה את שני הרוסים עם ארון גדול וישן שהוצב בהול. הבעל עבר בין החדרים. נבוך ומבולבל ומקווה לאיזה חידוש. מוזיקה לא הייתה ורק  מאוחר יותר חיבר הבעל את המערכת הקטנה והרדיו ניגן חלושות.
ירוסלב יכול  לדמיין כבר את סוף היום. אדי יצמצם את עיניו ויביט בגג החבוט של המשאית. האם יוריד לו כסף, האם יפטר אותו? בינתיים שוב הגיע השכן גדליה. איש מבוגר שהמהם בין החדרים: "נו, נו, זה טוב בית חדש בטח יהיה לכם טוב".
ואז שמע אותו מפטיר לבעל הבית: "זה הבחור לא יודע לנהוג" וירוסלב עבר ואמר שלמד רישיון גימל כצ'ופר בחטיבה, לפני השחרור אחרי קורס סמלים.
 
כמה ארגזי ספרים שהיו להם לזוג הזה.
כאילו ניסו להצדיק בכל מיליוני המילים שהיו ארוזות בארגזים את זה שהם, הוא, הרוסים, המכוניות וגם כל המושב הזה הפורח והמשגשג, לא יודעים בעצם לאפה ללכת. חוץ מהישרדות והעברה של עוד יום ועוד דירה. אפילו גדליה שהפטיר בגאווה שמעולם לא העביר ועבר דירה ושהוא גר בבית אותו בנה. גם הוא, שלא היה צריך את אינספור המילים מהספרים בארגזים גם הוא כמו ברנרד ירוסלב העביר את היום; ייצר פרי הדר, קיבל מאשתו תפוחי אדמה ועוף, חגג עם הנכדים, פה ושם נאבק במושב מאבקים שליבו את תחושתו לגבי הדבר הנכון והצודק אבל לא היוו  את אותה נשמה יתרה עליה דיבר ברוך מדריך הגיור. ואותה חיפש הבעל שהראה לו בארגז כבד את ספר הזהר וביקש בחרדה לא מבוררת שלא יניח את הארגז על הרצפה.
לקראת ערב הבעל הוריד אותם בבית הישן אל המחסן בחצר. זה הייה חדר ישן שאולי היה  רפת או אורווה, גם ברוסיה בכפרים כמעט תמיד היה חדר נוסף כזה ליד הבית. הבעל סיפר שכשנכנסו לכאן לפני שלוש שנים היה נראה החדר כאילו קפא חמישים שנה קודם: מנורות נפט, מחרשות חביות עם דשנים וזבלים ואבק כבד.
עכשיו רגע לפני ההעברה ראה ירוסלב את חממת הקשתות שהצמיד הבעל לחדר את השטיחים הצבעוניים הקישוטים התנורים הספות והבדים שהפרו את החדר המשקיף לים.
הם בנו שם מה שהישראלים קראו זולה ידע ירוסלב וגם הפטיר בסלנג צבאי: " וואלה איזה זולה" המקועקעים גם אם התרשמו לא הראו זאת.
הבעל ביקש עוד נגלה' של דברים מהמחסן זולה הזה. ספות פוטון ממשטחים שבנה, ארגזים עם חפצים שטיחים ושאר דברים   שאכלסו את החדר.
  • "מה אתה עושה כאן?". שאל ירוסלב, מתכוון לחדר ולמעגל המזרונים שהייה בו.
  • "מארח אנשים". השיב הבעל "לסדנאות" הוא הוסיף.
  • "איזה מין סדנאות?", שאל ירוסלב בחשש נזכר בכל הרצאות הגיור ותוכניות נע"לה אותם כבר חווה בישראל.
  • "סדנאות רוחניות" השיב הבעל במין מבוכה שנבעה מהשאלה הבאה שהגיעה תמיד.
  • "ומה אתה עושה שם?" שאל ירוסלב.
  • "אני יודע, עושה  לאנשים טוב".
  • "מה יהדות וכזה?"
  • " גם" השיב הבעל "סדנאות רוחניות, קשר בין אנשים קשר בין אדם לעצמו, להרגיש טוב אתה יודע".
כן,ירוסלב ידע כמו הבעל על מה מדובר.
זה הזכיר לו אמירה שפעם קרא: שמי שיש לו נישואים טובים לא נהייה פילוסוף.
 
גם הוא יכול לדמיין מה הייה קורה לו אילו נישאר עם אניצ'קה אהבת נעוריו מגיל שש עשרה, שנראה הייה לו שיכל לעבוד בשבילה ובעולם ללא הרף וללא קושי כי יש משהו טהור ואמיתי לקיים. אבל כמו רבים, תסביכי הגיל, החיים,ואיזה כוח נעלם של שלוליות חורף מנע ממנו להגשים את ירוסלב ואניצ'קה  עם המבט הכחול שהראה וראה לו. כעת לקראת סוף היום ידע שגם בעשר בלילה מיה בחיוך שכביכול מודה לו. לא תוותר על הכורסה החומה וברכיים שלה במרבד והאצבעות הדוחפות אותו פנימה. והייאוש השקט של אלו המייללים  וצועקים ולא בוכים אל תוך משגלים עלומים ונעלמים. מחפשים אושר כלשהו בעולם. אושר של פגישת נשמות. נשמה שהוא ירוסלב, ירון הנימול לא ממש הרגיש חוץ מהזדעזעות השרירים שבגב ובכתפיים, כשמיה הזיזה את הראש יותר ויותר מהר וסיימה לו את ההתפרצות  שעברה כמו זיק חשמל דרך השלד שכל יום סחב מקרר וארגזים.
ניתן הייה לראות שהבעל יוסיף להם קצת כסף בטיפ אם ייקחו את הרהיטים מהזולה שעושה טוב לאנשים. והוא בטון משדל וגם נוזף אמר לרוסים המקועקעים שיש כאן עוד חצי שעה עבודה ווידא שהבעל מבין שהם עושים כאן רבע טובה.
בינתיים בבית החדש האישה סידרה דברים במקרר. הזיזה ארונות וציפתה ספות בשמיכות הודיות.
המשאית הקטנה נעמדה ליד הבית לפריקה של נגלה אחרונה וירוסלב חשב כמו הבעל על מה שפעם ציטט להם בוריס בקורס גיור: 'אין שום פגישה או מעשה מקרי בעולם הזה'.
אבל גם הוא שהרגיש שיש כאן אזה אור נעלם , לא ייכל לראות ולהבין מהו והפטיר הכריז לבעל שבשנה הבאה ילך לטכניון ללמוד מחשבים ומתמטיקה והבעל חייך  חיוך של ישראלים אל רוסים ואמר: "כן זה טוב מאוד".
 
 
קצת לפני שנכנסו למשאית לדרך חזרה שלא הייתה ממש הדרך הביתה של אף אחד.לא שלו, לא של הרוסים, וגם לא ממש של הזוג מהשרון עם הבית החדש. יצא אליהם הבעל בזמן שארגנו חבלים ומזרונים על המשאית מושכים בכוונה את הזמן עד הטייפ  וחילק להם טייפ. הוא ירון הישראלי קיבל יותר והרוסים קיבלו את שלהם. ניכר בבעל שהתלבט בטייפ אבל נתן ברוחב: מאה חמישים לו ומאה לכל רוסי.
הרפלקס של ההסתחבקות  עוד עבד אצל ירון שהקפיד על המבטא ואיחל הצלחה אבל גם רצה לזעוק לשמיים, כמו הבעל שאיננו מבין את הפגישה הזו. את זה ששישה  אנשים עסוקים בכפייה בהעברת בית ולא ממש ספןנטניים ופורחים כמו פרחים רעננים ביום הזה.
  • "ומה עם ברוך הזקן?" שאל פתאום את הבעל בזמן שהמקועקעים סידרו עוד מזרון במשאית. "זה מהבית הראשון."
  • "הבית שהתחתנו בחצר שלו?" שאל הבעל.
  • "כן הבית היפה"
  • "הוא בבית אבות" אמר הבעל "מעולם לא פגשתי אותו, גם לא ראיתי תמונה.
אומרים שהייה איש ספר ושמע תקליטים קלאסיים והייה לבד, מספיק לעצמו, לא מתערבב."
  • " מעניין, מעניין", אמר ירון "זה כאילו גרת בבית עם סוד: איש בודד, אף אחד לא נכנס פנימה, בונה הכל בעצמו, ובגבעה הכי יפה במושב, ואתה לא מכיר אפילו את התמונה שלו.."
  • "כן" הפטיר הבעל במעיין השלמה  "כמו כל החיים. ברוך כנראה חי אחרת מכולנו. עוסק בחקלאות ובגידול עצמו וחבצלות בבדידות שמספיקה או לא מספיקה לעצמה. אי אפשר לדעת אם צעק על הבדידות הזו.
אם היו לו נשים שהתרגש איתן.
אם כתב.
אם מצא את סוד הנשמה היתרה,
אולי החבצלות הוורודות סגולות שגידל וכולם התפעלו  אז בראש השנה.
  • "כן", הפטיר ירון באנחה חסרת אונים. "צריך לזוז".
 
המשאית נהמה, ממשיכה כל אחד לדרכו. את ירון לתוך הקבינה המעושנת שהתקדמה לעבר העיר ואת הבעל משאירה ברחוב המרכזי ליד הפיקוסים מעביר עוד כמה רגעים עד שייכנס לבית. לאשתו לסידורים ולצורך להעביר ולסדר גם את עצמו במקום שנותן מעט סדר וביטחון לאורך קירות ארונות וצעיפים חדשים שיתלה.
ירוסלב חשב על כל ההעברות   ועל המילה עבירה שברוך/בוריס  מהגיור הסביר להם; שמוציאה את האדם מהעולם.  העביר הילוך וניזכר כמו בסרט, מוצף בעשרות הדירות שהעביר בקיץ הזה.
מיקרוגלים ארונות מזנונים ותמיד בסוף הזוג הנבוך והמחייך, שיודע שעליו להרגיש טוב ובכל זאת נראה כמו ילד שבלי להבין עשה עברה ועכשיו עליו לסדר מחדש את הדברים לאורך החדרים שבהם עבר.
והוא ירון שמפרק ומרכיב ארונות של חיים, מדפים של ספרים ושקיי בגדים אינטימיים. נכנס ליום של רגעים לחייהם של אנשים מפטיר כמה: "טכניון" וכמה: "חטיבת הצנחנים" וסבתא שלי שבקריות, בכדי שיבינו שגם לו יש חיים עם ארגזים שעוברים וזורמים לאפה שהוא.
הוא הוריד הילוך ועצר ברמזורים של היציאה מנתניה. מעביר בעיני רוחו את הפגישה עם אדי שאולי יצטרך לוותר למענו על התשר שקיבל בגלל הגג החבוט.
הבעל נכנס לבית והתחיל להתעסק עם קביעת מזוזה ראשונה על הפתח. והשמיים והאנשים זעקו על חוסר השמיעה על כך שהכל בסדר, ברוך השם.
אבל הנשמה, הנשמה היתרה עדיין מוחבאת בארגזי החיים המסודרים סגורים לאורך הקירות. ובכל זאת אנשים נפגשים, הרוסים חוזרים לילדיהם, הזוג חוזר לביתם ולבנם. ירון אולי יצליח לשתות איזה נס קפה הלילה עם מיה ואולי יקרה נס
והשמיים והלב יפתחו
ויפסקו העברות וההעברות
ושלום בית יושם על העולם.
 
יזהר הס.
 

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
  ראשי התחדשות.....               התעוררות.....                                                             
                            לתפריט
לייבסיטי - בניית אתרים