אצלכם קוראים לזה ברקאי    
    שנת 2004

העץ עמד לו בודד, כמעט כמוני, כבר הרבה שנים, שרק נוודים פוקדים אותו, אנשים שרוצים להתרגש ללילה, לשבת מול כיפת השמיים, להביט לירח המלא, לא ולו לדאוג לו. מקסימום להחנות את הג'יפים רחוק מעט שלא יתפנצ'רו מהקוצים שרק הגמלים יכולים לאכול, ואפילו הג'יפים נקרעים מהם. שנים שהוא עומד באותו המקום, מארח, מפנק מלא הוד קסם ולבדיות – לא ננגעת.
החניתי את הג'יפ לידו – אני לא פוחד מהקוצים – אבל פוחד מהבדואים שיגיעו פתאום מבלי שאספיק להתניע ולברוח.
הייתה שעת אחר הצהרים והבנתי שבבריחתי כאן אחנה ללילה. כמעט אף אחד לא ידע שברחתי – אבא כבר נפטר ואולי מהשמיים דואג ורואה ואימא תיבדל לחיים ארוכים וטובים – ידעה על איזו תוכנית עמומה – למדבר – בלי אשתי שאמרה לה שנסיעה מהמדבר היא נסיעה ממנה.
הקמתי אוהל בשמש שירדה והתכוננתי להסחת דעת בבישול וארגון מדורה וציפייה למשהו – אלוהים או משהו בדמותו, שיקרה.
בשתיים עשרה בלילה דבר לא קרה, גם לא בבוקר אחרי לילה רצוף פחדים ועומק של חושך ומדבר. הקצתי לוואדי – רגיל להרגלי של סיגריה וקפה,
ואז טנדר טויוטה עם שלושה בדואים נכנס למתחם, הם התיישבו מסביבי בשקט – לוגמים תוך רבע שעה תה וקפה שהצעתי.
אחד מהם אמר,
אתה יודע ששיך הצבים הגדול אסכר איבן סוכר נהג לישון כאן?
משכתי בכתפיים והוספתי סוכר לתה הצמחים.
איבן סוכר ידע למצוא את כל מה שמתוק בחיים,
היה לו גמל לבן שלקח אותו לכל מקום שיחפוץ.
בעיקר בלילות, הוסיף הצעיר המשופם עם חולצת הפסים מפולייסטר,
היה מגיע למאהלים ומפזר מעליהם סוכר, נותן מתיקות לחלומות של האנשים בלי שידעו.
שני ינשופים היו הולכים אתו, הוסיף המבוגר עם העיניים הגדולות.
ולעיתים היה ישן אצל נערות חמות ואוהבות.
איבן סוכר היה בודד הוסיף האמצעי.
חזרנו לשתוק!

אחרי שעתיים עזרו לי להעמיס ציוד וסימנו לי שאסע אחריהם מערבה.
ליד עזוז פנו לוואדי נסתר שמוביל אל גדר הגבול הפתוחה.
שתינו תה עם הרבה סוכר והגבוהה שאל אם אני יכול לשער מאפה לאבן סוכר היה כל פעם סוכר חדש. לפזר ולתת.
אמרתי שלא, וחשבתי על איזה מעיין פנימי, דתי תנכי, או קשר עם אלוהים.
איבן סוכר ראה בגמל שלו ובינשופים ובלב שלו את כל מה שיש ויזהר, הוסיף הזקן.
הוא ידע איך למשוך לעצמו שפע מתוך אור הבוקר המפציע,
אצלכם הוסיף קוראים לזה ברקאי.

ואתה הוסיף הצעיר עם חולצת הסוודר המפוספסת
אל תפספס את המציאה שלך והשפע שלך,
תפזר גם לעצמך סוכר,
אחר כך התרוממו באחד והשאירו אותי ליד שיח הסמר בוואדי בו ישבנו.
ישנתי שם עוד לילה, ואחר כך הסתובבתי לכוון תל אביב
בדרך שמעתי ברדיו את לך בדרך שלך,
ובכיתי – חורץ דמעות באבק שעל פני.
דוהר בכוון אנושי – כבישי מנותק ומרוחק
פס לבן קטע שחור – פס לבן קטע שחור.
בלי טרמפיסטים עם ינשופים וגמלים בלתי נראים
ועננת סוכר שעלולה לעשות חורים בשיניים.
בדימונה עצרתי לאכול, ולהתפלל בבית כנסת, עננת הסוכר נרגעה ולבשה מילים של קדושה.
לך לך.
לך לעצמך אל הארץ אשר אראך, ומשם תתרומם בתשוקה אל האור שהוא שלך, שמעתי קול.
המשכתי לנסוע חזרתי הביתה
ולא סיפרתי חוץ מי לנייר
זה היה יום הולדתי ה – לו, חשבתי על צדיקים
ועל אפשרותי להשתייך אל האל.
מתוך ביטול הרצון העצמי – ועשיית התיקונים והתקנות שלי.
הרגשתי שניתן להפוך את הסוכר למשהו מועיל. ולדעת את המתיקות
שלי.
אבל מבחוץ נראיתי כמו עוד מדריך טיולים
מין עץ בודד
דוהר בג'יפ מהנגב אל העיר
אבל אני קיוויתי גם הפעם שאני נוסע נכון
אל עצמי אל המקום
אל מקומי.

יזהר הס

---