השירה
מתוך ספרים אהובים במסגרת חוברת שהופקה לטיול בן יומיים לחברת מיגדל.
בברכה.
ה ש י י ר ה
השיירה האנושית על נאות המדבר שבה על מנהיגיה מנהגיה דרכי ובארותיה. השירה האנושית הקול המוביל, המוביל את הכל את השיר המיוחד אחד של כל אחד. את היחד המבורך המוכרח הקיים הנושם בו אנו צועדים כל יום בשיירת חיינו בשירת חיינו.
מסע מדברי מירושלים אל הנגב והנפש.
הנער לא ידע מה זה "ייעודו" של אדם.
"זה הדבר שאתה כל הזמן רוצה לעשות. כל אחד בתחילת נעוריו יודע מה הייעוד שלו.
"בשלב הזה של החיים הכל ברור והכל אפשרי. בני הנעורים אינם פוחדים לחלום, ולהשתוקק לכל מה שהם רוצים שיקרה להם בחיים. אבל בהמשך הזמן איזה כוח מסתורי מתחיל לשכנע אותם שאי אפשר להם שיגשימו את ייעודם".
שום דבר ממה שאמר הזקן לא נשמע הגיוני לנער. אבל הוא רצה לדעת מה זה "הכוח המסתורי"; בת הסוחר תתרשם כשהוא יספר לה על זה !
"זה כוח שנראה שלילי, אבל למעשה הוא מראה לך איך להגשים את ייעודך. הוא מכין את רוחך ואת רצונך, כי יש בעולם אמת אחת גדולה: תהיה מי תהיה, ותעשה מה שתעשה, כשאתה באמת רוצה משהו, זה מפני שהמשאלה הזאת מקורה בנשמתו של היקום, זאת היא השליחות שלך על פני האדמה."
"אפילו אם כל מה שאתה רוצה זה לנדוד ? או להתחתן עם בת של סוחר בדים ?"
"או לחפש אוצר. נשמתו של העולם ניזונה מאושרם של בני האדם. וגם מן העצב, מן הקנאה ומצרות העין. חובתו האמיתית היחידה של האדם היא להגשים את ייעודו. כל הדברים אינם אלא דבר אחד.
"וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך."
"כשאתה נכנס למדבר, אין דרך חזרה," אמר נהג הגמלים. "וכשאתה לא יכול לחזור, אתה צריך לדאוג רק לדרך הטובה ביותר להתקדם. השאר תלוי באללה, כולל הסכנה."
והפטיר במלה המסתורית: "מכתוב".
"כדאי לך לשים לב יותר לשיירות," אמר הנער לאנגלי, אחרי שהלך נהג הגמלים. "הן סוטות הרבה מן הדרך, אבל תמיד הן הולכות אל אותו המקום."
"ולך כדאי לקרוא יותר על העולם," ענה האנגלי.
"הספרים דומים לשיירות."
האלכימאי פאולו קואלו
הָיָה לָנוֹ הַכֹּל
הָיָה לָנוֹ הַכֹּל; מִדְבָּרִיּוֹת
אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה וְשֹוֹרֶפֶת
אֲבָל לֹא יִֹשָּכַח
אֵיךְ בֵּין סַלְעֵי-הֶעָרוּץ נִדְהֲמָה
כַּלָּנִית אֲדֻמָּה
וְאֵזוֹב רַךְ אֵיךְ נֶאֱחָז
בִּסְבַךְ הַלַּחוּת הַקְּרִירָה
ֹשֶאָגְרָה בִֹּשְבִילוֹ אֶבֶן בּוֹכָה
בְּחֶֹשְכַת הַמְּעָרָה
וּמִלְחֵי-הָאֲֹשָלִים וְהָאֵד ֹשֶעָלָה
מִכִּבְֹשְנֵי-סְדוֹם וַעֲמוֹרָה.
יִֹשְמוֹר הָאֵל אֶת הַמְּקוֹמוֹת וְהַֹשֵמוֹת
וְאֶת מְעַט הַכֹּחַ ֹשֶיִֹשְמֹר
לִגְמֹר אֶת הַמָפָּה בְּתוֹךְ הָאוֹר
וֹמִי ֹשֶבְּאַחֲרִית הַיָּמִים יְגַלֶּה מֵעֵינֵינוּ עָפָר
יוּכַל לוֹמַר: הָיוּ לָהֶם מִדְבָּרִיוֹת
וְחַבְלֵי-אֶרֶץ
הָיְתָה לָהֶם כַּלָּנִית בּוֹעֶרֶת
מַיִם מַפּוֹת לֶחֶם
וְדֶרֶך אֲרֻכָּה לָלֶכֶת, הָיָה לָהֶם
הַכֹּל, אֲבָל הַזְּמן
בִּכְלֵיהֶם פִּתְאוֹם אָזַל
נתן יונתן
"... והיו הכל אומרים: רק עכשיו היה רועה צאן - והנה הוא מלך!
אמר להם דוד: אתם תמהים עלי אף אני תמה על עצמי!
ורוח הקודש משיבה: מאת ה' היתה זאת".
(מתוך מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל.)
אור פנימי ארז משה דורון
"ויאמר ה' אל אברהם" מספרת לנו התורה הקדושה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך"...
ומבאר רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב) שהוראה קדומה זו לאברהם אבינו מהדהדת ומשמיעה קולה גם כעת, ומכוונת לכל אדם ואדם.
"לך לך" - לך אל עצמך - צא וחפש את מהות ויעוד נשמתך.
"מארצך" - ולשם כך עליך לצאת ולהשתחרר מארציותך וגשמיותך, דהיינו מכל האחיזות שנאחזת במשיכה מופרזת לחומרנות ולתאוות גשמיות.
"וממולדתך" - ואף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסוימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו אפשר לשנות. "אופי" איננו גזירת גורל בלתי ניתנת לשינוי. את הרע ניתן לדכא או לנתב לנתיבים מועילים, ואת הטוב ניתן לפתח.
"ובית אביך" - שהם המשפחה, השכנים, הקרובים והמיודעים שגדלת ביניהם והקרובים ללבך, שגם הם פעמים רבות, אפילו מתוך כוונה טובה, יכולים לעכב ולמנוע ממך את התפתחותך הרוחנית.
ואם כן מכל אותן "אחיזות", תכונות והרגלים, אופי, חינוך והשפעה סביבתית - מכולם עליך להשתחרר על מנת לצאת למסע המופלא מכולם, אל נשמתך, "אל הארץ אשר אראך". ואף שבתחילת המסע אין סופו ידוע, ואף שיש מן המאיים ביציאה אל הלא נודע, מצווה אתה להאמין - יש מי שמסייע, יש מי שמבטיח: אם תצא למסע - בודאי תגיע ! אם תלך - בודאי "אראך" !
אור פנימי: ארז משה דורון.
"לפני שרעה את צאנו של הקדוש ברוך הוא, היה דוד רועה את צאן אביו. מה עשה? הגן על הקטנים מפני הגדולים, והיה מוציא קודם כל את הגדיים לרעות בשיניהם הקטנות ולאכול ראשי עשבים, שהם רכים, ואחר כך היה מוציא את התיישים הזקנים לאכול ראשם של עשבים, שהם בינוניים, ולבסוף היה מוציא את הבחורים שבבני הצאן, כדי שירעו ויוכלו את שורשיהם של העשבים, שהם קשים, כי שיניהם יכלו לעמוד בכך.
ולא נהג את צאנו אלא במדבר, כדי להרחיק אותם מן הגזל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה נמצא נאמן בצאן - בא ורעה את צאני ישראל".
"עוד שעה ארוכה אחרי באר שבע הוסיף המדבר ללבלב בשדות לחם גדולים, עזובים מאדם, כמשוחים בירוק-פסטֵל על פני הגבעות הרכות למלוא רוחב העין הדומעת מרוב רוח חוֹלית.
היה זה גוון ירוק עמוק, מוכה פה ושם אַדוות רוח, מתנצנץ פה ושם בשלוליות סנוורים בוהקות, מחוִיר והולך עם המרחקים, שואף לגעת בתכלת האופק, כאילו אכן אי שם מתרחשת סוף סוף פשרה בין גון השמים לגון השבּלים. ופיוס. יש אהבה בעולם הרחק הרחק מכאן, במקום שבו הרקיע נוחת רכות על פני אדמת השדות. והכֹּל שם נגמר בכי טוב ובשלום אחרון.
הוא זכר את שנאת התיעוב שרוחש אביו למדבר. בכל עת תמיד היה יולק מעַווה את פניו לשמע המלה מדבר, כאילו היה זה ניבול. ויש שהפליג בדיבורים נלהבים על "כיבוש השממה".
המדבריות היו בעיניו כתמי חרפה על מפת הארץ, מזכרת עווֹן, או קלון, נוכחות רעה ומסוכנת, אוֹיב עתיק אשר לעומתו אנחנו מצוּוים לצאת חוצץ, חמוּשים בטרקטורים ובצנורות מים ובדשנים עד שייאלץ ללבלב גם אחרון הצוקים הקודרים: ישֹוּשֹוּם מדבר וציה ותגל ערבה. כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. המחרשה העברית הפוך תהפוך מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. אנחנו נשים קץ לַפראות הזועפת, ושוב נדליקה את האדמה בשלהבת ירוקה. הלאה שממה. ואני כבר כמעט יום שלם לא עישנתי, גם לא סיגריה אחת. והתחלתי לגדל לי זקן. וכבר אי אפשר להגיד לי מה לעשות ומה לא.
החייל שליד הנהג, ממעמקי שֹמיכתו, צעק פתאום:
"היי חביבי, לאן זה ?"
"למַטה."
"עד עין חוצוב, הולך ?"
"הולך."
מנוחה נכונה: עמוס עוז
גָּדוֹל
הֵם טָפְחוּ לִי עַל הַגַּב
כְּמוֹ לְיֶלֶד ֹשֶהִתְבַּלְבֵּל
בִּבְלִיעָתוֹ. וַעֲדַיִן הֵם מַכִּים אוֹתִי
וּכְבָר גָּדַלְתִּי וּבָלַעְתִּי בְֹּשָקָט
וֱלָמַדְתִּי לִקְרֹא אֶת כְּתָב יְדֵיהֶם
הַטּוֹבוֹת
ֹשֶל אֲנָֹשִים וְגַם אֶת כְּתָב אוֹיְבַי.
קָֹשָה יוֹתֵר הָיְתָה עָלַי קְרִיאַת
תַּוֵי נְגִינָה וְעַכְֹשָו עָלַי לְהָבִין
וְלִקְרוֹא בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים
מוּלִי.
וּלְהוֹכִיחַ אֶת עַצְמִי כְּמוֹ בְּמִֹשְפָּט
פִּתָּגוֹרַס: לִבְנוֹת מְרֻוּבָּעִים
וֹּשְטָחִים סְבִיבִי
כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אֶת מַה ֹשֶּאֲנִי רוֹצֶה
בֶּאֱמֶת
וּלְהִוָּתֵר לְבַדִי בַּתָּוֶך.
יהודה עמיחי
כְּבָסִים
בַּמָקוֹם ֹשֶכְּבָסִים תְּלוּיִים לְיִבּוֹּש
אֲנָֹשִים אֵינָם מֵתִים,
אֵינָם בַּמִלְחָמוֹת,
יִֹשָּאֲרוּ לְפָחוֹת
יוֹמַיִם אוֹ ֹשְלוֹֹשָה.
לֹא יִתְחַלְפוּ
וְלֹא יִתְנוֹפְפוּ.
אֵינָם כָּעֵשֶֹב הַיָּבֵֹש.
יהודה עמיחי
הַמָּקוֹם ֹשֶבּוֹ אָנוֹ צוֹדְקִים
מִן הַמָּקוֹם ֹשֶבּוֹ אָנוֹ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם ֹשֶבּוֹ אָנוֹ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָֹשֶה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹֹשִים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִיֹש.
וּלְחִיֹשָה תִֹּשָמַע בַּמָּקוֹם
ֹשָבּוֹ הָיָה הַבָּית
אֲֹשָר נֶחֱרַב.
יהודה עמיחי
|
