ירושלים 90
נוף תנכי.
שלווה של ערב.
ניחוחות המזרח הרחוק
וחומוס שנכתש בנוסח ימי
המנדט.
השקט שצונח משמי הערב
הרוח שמלטפת את החומות
הקדושה שדבוקה למקומות.
המתח שנחתך בסכין.
לפעמים אני מבין
שכל זה אינו נכון:
לא הייתי בתקופת התנך.
והשלווה אם קיימת, איננה של
הערב.
במזרח הרחוק לא ביקרתי
והבריטים לא אכלו חומוס.
לפעמים יש לי הארה
התבהרות אנושית ופשוטה
אז אני מבין
שרק חפצים צונחים
אבל לא שקט.
שרק אנשים מלטפים
אבל לא רוח.
שקדושה היא דבר שבלב
ולא במקום.
ושסכין חותכת אדם
אבל לא מתח.
לפעמים אני מפשיט
את הדימויים
ורואה בכל
רק אדם.
בטעינה...