2/11/05
בעין הוד
אש
בוערת ולא בוערת פה
האח לא עובד,
והגחלים לוחשות בנתחים
הדרום אמריקאים בסטייקים
וביני ובין המלצרית.
-
והזמרים הספרדיים שרים
בין שיירי הבשר
על הלב והתנ"ך הגדול
ושמריחואנה
היא לא חוקית
מין שיר שמגדיר מה
יש בעולם.
אש לא בוערת קצת
ממש קצת קר
ויש אש של תקווה
כלואה ומאופקת לחיים
במקום הזה
במקום של המסעדה
הזו בלב שלי
שיש בו אש מאחורי
מסכים רבים
יאללה לזה
אני מסכים.
ריטלין
השעה שמונה ורבע וכולם כבר קמים מהשולחן. מחכים או לא מחכים לאישור המטפלות, הסלט שנשאר בתוך המיץ בכלי הכתום משחיר מאבקת פלפל שנשפכה אליו בכמות רבה מדי. הילדים רצים החוצה דרך המסדרון אל המרפסת ולמשטח המשחקים.
את הכדור קיבלתי לפני האוכל ועכשיו הוא כבר משפיע, הידיים תלויות בצדי בגוף מתות והראש קצת אטום אבל מספיק פתוח כדי שבתשע כשיתחילו הלימודים המורות יוכלו להשפיע לתוכי כל מה שצריך.
אני לא זוכר אם מישהי מהמטפלות שמה לב לידיים השמוטות לעיניים התוהות שאפילו אין בהן תחינה לכך שכל הילדים משחקים ואני בקושי קם מהשולחן נחבט במבט עגמומי בקירות המסדרון שומע מרחוק את צעקותיהם בקוצים בשיחים בכדור בהתלהבות שכבר שנים אין לי.
לקראת רבע לתשע אני יוצא למרפסת בית הילדים עומד למעלה נשען על המעקה רואה את כולם משחקים. בלי חשק או עם חשק מת, חשק מת וממית בלהצטרף.
כמו היום רואה את שמחתם את המבט בעיני מלצריות החיים שמביאות לי וויסקי או קפה. מת להצטרף תרתי משמע. לא ממש חי.
יזהר הס
אני לא יודע מי החליט לתת לי את הכדור לראש בין גיל חמש לאחד עשרה. בטח הייתה התייעצות כמה מומחים מוועדת חינוך ומישהו מהתחנה הפסיכולוגית ואיזו וועדה של החינוך הקיבוצי, וכן בטח גם ההורים שלי שלמרות שנולד להן ילד השתכנעו שכדור הוא הדבר הכי נכון לו.
"הרי הפרעת לכולם קודם" אמרו לי, "ואפילו הכתב שלך השתנה איך שהייתה מקבל כדור".
כן, גם אותי הצליחו לתקופה לשכנע שזה היה כדאי, כדי לי. "ככה כל הזמן גערנו בך – שתפסיק, שתהייה, שלא תעשה – והוציאו אותך מהכיתה" וכו' וכו' אמרו לי.
לא מזמן כבר מעט לפני גיל שלושים ושמונה ביום שישי בבית אמרה לי גיסתי במבט שהזכיר לי את שאט – הנפש בה התכחשו אלי "מה איתך, זה הציל אותך" וגיסי ואחי הצטרפו "הבעיה שלך שאתה עדיין כועס" ואני שמאז הכדור כל כך הרבה פעמים רציתי לתקוע לעצמי כדור לראש ולא מבין אם זה קשור לילדותי או סתם לסירובי להתבגר הסמקתי והכחשתי ואחר כך כרגיל כעסתי על עצמי ועליהם.
שוב יום הולדת. בן שלושים ושמונה מסתובב באוטו בכבישים אחרי שעם בוקר הסתובבתי במיטה ניחבט בשמיכות ובמחשבות כועס על אישתי כמו ילד שלא ניתנה לו מתנה כפי שמגיע לו. כועס על זה שאני חי ומת. נכנס לאוטו ונוסע בכביש החוף צפונה כאילו צפון לי משהו והכל כל כך מת למרות שיפה ויש לי הכל. הכל מת עבורי וכאילו הנסיעה הזו תביא אותי לאן שהוא כשאני מרגיש שהכל בפנים הכל סתם וסתום בפנים.
אז אני כותב. עצרתי עכשיו בעין הוד יושב במסעדה עם מוזיקה כנראה של מרסדס סוסה וויסקי אירי וסודה ופזילה של מלצריות, מאשים או מחפש בריטלין את התשובה, או בחיוך המבויש כמו זית עטוף שמן שקיבלתי כרגע מהמלצרית שהבטיחה בו להביא לי מאפרה.
והפיזור של חיי רב. והדיוק של חיי דק ומדויק. ריטלין בילדות וגבר בן שלושים ושמונה שבאמצע יום, באמצע יום ההולדת שותה וויסקי וכותב על ריטלין בלי להבין או לדעת למה.
נוהג בכביש החוף כמו מחפש חוף מבטחים לוגם וויסקי כמו מלח שיכור שומע מרסדס סוסה כמו מהפכן סמוי.
לפני מספר ימים נפגשתי עם אישה . ושוחחנו עלי ועל הריטלין . "כן" אמרה לי "אלו שקיבלו ריטלין הם ילדי אינדיגו כאלו שכבר ידעו הכל ובית הספר שיעמם אותם. נשמות ונפש גדולה שהסביבה פחדה מהמהפכנות שלהם ולא הסכימה להכיל אותם, לכן כפתה אותם בריטלין.
וגיסתך – אתה משקף לה את עצמה, את הנישואים הדפוקים שלה. את זה שהיא רק רוצה שקט, שהחיים יתנהלו כמו בריטלין – בלי תשוקה ושהכל יהיה מין בסדר כזה בלי סערות.
מסכן מה עשו לך".
המלצרית – אותו זית יפה מבויש וחצוף עדיין לא הביא לי את המאפרה ואני נזכר באותו כדור קטן לבן כמו סוכרזית. בוא תיקח היו אומרות המלצריות – המטפלות בחיוך, יודעות משהו שישתיק אותי ואותן
ואם לא הייתי מקבל, במין כנות כזו, צריך להודות. האם הייתי מציל את העולם, ממציא משהו חדש, מאושר יותר, או זה סתם תירוץ לא לחיות היום כמו שאני רוצה, או לרפד את תבוסותיי המדומות בתירוץ של אחרים וכמו שאומרים כל מעבירי הסדנאות ואני בינם, תירוץ שלא לקחת אחריות.
המלצרית אומרת שהמוזיקה היא "סולידד". לא המהפכנות והתקוות המאושפזות של מרסדס סוסה, אלא סולידד – בדידות. אולי להכיר סוף כל סוף בבדידותי בעולם. ואז ממה שנובע ממנה – הורדת התקוות. הגשת הפרחים לחיים, כמביא פרחים לטיני בבתי קברות בסרטים ישנים. לחיות את חיי כסרט ישן ללא ציפיות ותקוות, לשיר את הבדידות.
ריטלין: כדור קטן לבן שמוחק את כל הדברים בין 830 לאחת שתיים בצהרים, מאפשר לי ללמוד ואחרי זה לחיות את חיי הבוגרים בסולידד של זעם וויסקי וסיגריה ופרחים לעכבר הלבן.
עכבר מחשב וניקוטין צהוב. וויסקי ומלצריות צהובות מחייכות בסריג גוף שחור
ואני והסולידד שלי בגיל 38 בעין הוד כותב על ריטלין מלצריות ושקט ביום הולדתי.
נמנע מהבית ממשפחתי מחיי האפשריים הכל מת וסגור ואטום חוץ מהכתיבה ותיקוונת דבילית למלצרית ומוזיקת סולידד ספרדית במקום מרסדס סוסה המאושפזת והמהפכנית,
יזהר הס
המלצרית יורדת עם שני סכיני סטייק גדולות בין שדייה העטויות גופיית צמר שחורה. וסולידד מסיימים עוד רפליקה ואני נותן עוד פזילה וגיטרת סולידד מתחילה בשיר אחר והוויסקי כבר קצת מורגש.
היא צעירה עם גוף שנחשב יפה ושדיים טובות, עוד דבר שנוצר בשביל ילדים וגברים בני שלושים ושמונה משחקים בו כאילו הייה רכבת חשמלית.
ואני שותה מהוויסקי בלי עלילה ביום הולדת חוץ מרשמי ריטלין ומסעדה ארגנטינאית בעין הוד. כותב כאילו זה יעזור כאילו אחר כך אכנס לאוטו ואריח באמת את החיים
את אותם רגעי חסד שצריך להודות על האמת לעיתים מגיעים אלי. רגעים
של ריח עשב חיטה ושקדיות וגשם
וריגוש שהלך והתמעט בחיי.
ריטלין, אולי זה בכלל לא קשור לחיי. אולי לא זה הסיפור. אולי ניחנתי במתנה לראות את האמת המרה בכל, לראות את השעמום והזעקה בכל שולחן קפה בכל סרט בכל שמחה אולי ניחנתי בתכונת בן מלך שגדל בין עניים וזו היא מתנתי והריטלין רק השתיק את מתנת התודעה הזו לכמה שנים והזעקה חזרה והשתחררה,
ורגעי החסד אולי בהם להיאחז.
רגעי החסד שבאים בלי ידיעה מדוע, לעיתים כשאני עושה דברים טובים לאנשים או יוצר או מספר סיפור טוב.
או נאהב ולעיתים למרות העשייה וקבלה הם לא באים.
ובגיל שלושים ושמונה כל כך הייתי רוצה כבר לחיות עם עניין וחיבור ופשוט שימחה.
קימה מהשולחן הזה בלי משהוא עם המלצרית בלי עלילה בלי פואנטה תהייה קצת כמו מוות כמו יצירה שלא נכתבה כמו חיים שלא נחיו
ואני מנסה מהבחוץ מהמלצריות מהכתיבה לעבוד על הפנימה.
סולידד, בודד בעולם ביום הולדת מנסה להוליד משהו לחיי עוד רפליקה ועוד כתיבה ועוד מבט ועוד וויסקי
ועוד התבוננות ושמיעה של שולחנות הסועדים האחרים וירידת המנות וצלצול הפעמון על הבר
וסולידד ששרים בנעימה צוענית על אמור – האהבה
שהיא והיא צועקת הזמרת לצמרת בצעקות שיריות לקול הצועני שנוהם בגאוצ'ו של מגדל בקר
והיא שרה: טיפי טיפי טיפי טיפי .
אפה הייתי ואפה אהיה בשנה הטובה הזו
והכל תלוי בי כולל אהבה.
להרגיש. אותה אישה דיברה איתי על רגשות, על הצורך החובה להרגיש לחקור את הרגשות, וכמה שאני לא חוקר אני לא מצליח כמו מחסום של כדור קטן לבן שחוסם אותי בלהרגיש
חוץ מריקנות וזעם וכאב וחוסר יכולת להתחבר, כמו מעטה לבן לא נפרץ ביני ובין החיים שאני רוצה.
ריטלין כדור קטן לבן שניתן כל בוקר ועד היום משמש כתירוץ מעשי אמיתי, או לא, ביני ובין החיים.
הרי מי מפריע לי לאהוב ולשמוח. ביום הזה זה יום ההולדת שלי, ברגע הזה בכתיבה שלי במוזיקה באפשרויות. אולי כמו שאומרת אישתי אני נהנה להרגיש סובל. אני לא מסכים איתה והיא אומרת: "אחרת לא הייתה עושה את זה כל הזמן".
ואני ואני
איזה בכי איזה קושי
שיש לי בפנים
למרות הוויסקי שנגמר והמוזיקה
והכתיבה והיום והמלצרית
שלא ניגשת אלי
וחבריי וימיי ולילותיי
כבד כבד וחסום
יזהר הס
ואין נחמה חוץ מהסולידד
הזה והכעס על הריטלין
והמטפלות והורי
ואני עצמי שלא מימשתי
את הילד שבי
ואני עצמי שבגיל שלושים ושמונה ממש עכשיו
לא מממש את אפשרויותיי להיות
שמח
וזה אפשרי לשמוח
ולאהוב
למרות הכל ובטח עוד יהיה לי חסד
היום.
אש
בוערת ולא בוערת פה
האח לא עובד,
והגחלים לוחשות בנתחים
הדרום אמריקאים בסטייקים
וביני ובין המלצרית.
-
והזמרים הספרדיים שרים
בין שיירי הבשר
על הלב והתנ"ך הגדול
ושמריחואנה
היא לא חוקית
מין שיר שמגדיר מה
יש בעולם.
אש לא בוערת קצת
ממש קצת קר
ויש אש של תקווה
כלואה ומאופקת לחיים
במקום הזה
במקום של המסעדה
הזו בלב שלי
שיש בו אש מאחורי
מסכים רבים
יאללה לזה
אני מסכים.
יזהר הס
|
בטעינה...
