1
לבושים
ובגידות
לבושים הדוקים
קצרים ארוכים
קצרי רוח
ארוכי ציפייה
סוודרים שחורים
וחצאיות קצרות מדי
סוגרות כוס
מרומז
ורמז גס
כתובות קעקע
צעיפים
טבעות
ועפרונות שכותבות
שירים ועבודות
לאוניברסיטה
ועובדות חיים
שאנחנו לבד ויכולים
להיות יחד.
שאת יפה ואני גם כותב
לבושים
שותים קפה בבית קפה
שולחנות בינתיים
נפרדים
אנחתך יכולה לצאת
אלי
ידי יכולה לבחוש
בגופך.
לבושים – מכוסים
בפרגוד וצעיפים
המסך עוד מעט
יפתח
חיוכך מקפיץ איזו
חמיצות מהורהרת
את לובשת קרפדה
על שפתייך – תוהה
אם לקפוץ ועל מה
ואני – האם את אוהבת לקפוץ
מלמעלה להכניס
פנימה – לבוא
כפיית אלוקים מלמעלה
מדפדפת דפים חלקים
גומרת צועקת
נאנחת עלי מלבישה אותי במילים.
2.
פעם
האם פעם האמנתי
שאהיה אהוב
ואוהב רגוע
כפרח
אז בקיבוץ
בבתי הילדים
באימא שעזבה אותי
בהשכבה
ופגשה אותי בן
12 ל 1 בשעת אהבה
בארבע בהקמה
הקצובה
ושוב השכבה
ואז בורח בפחדיי
הלילה האין סופיים
להורים
פעם האם איי פעם
האמנתי שאוכל
להיות באמת אהוב
בלי הסוואות המילים
הכוונות
רק להיות.
3
ובטח בכל הבדידות
הזאת
גם אלוקים נמצא
מכוון ורואה
ושום דבר לא במקרה
והדרך מחכה להיפתח
והנשק נדרך
ואני בבתי קפה
על שולחנות מקריים
מספר במילים
שאיש לא ידע
שאיש לא רואה
על פניי
את צערי
את בדידותי
את רצוני ודמיוני
על הסוודר המוסר
ושדייך המתמסרים
אלי
וידי חופנת שערך
וקרירות גופנו
הנפרד – לבד.
4
גבר
צריך לצאת
החוצה
להוציא מאישה
את אשה
ואת מה שהיא רוצה
ואשה
בשביל להחזיק
גבר צריכה
להיות
קצת זונה
וחכמה
ואימהית
אבל בעיקר
מעט שרמוטה
נותנת עכוז
במטבח.
הולכת מאחור
נסתרת בעבודות
במילים
באביונת נהרות
במציצה נעלמת
עם יד אוחזת
אגן וכתף
מכוונת בחיים
ובפה
ובשתיית קפה
והם צריכים להוציא
ולצאת אחד בשנייה
בגברת באדון
באיש באישה
באביונה
בשטיפת מילים
ומעשים
וזריחת הבקרים
יוצאים וחוזרים
נכנסים
ובאים בחיים.
בטעינה...
