+15/4/96 בולגריה
PLISKA HOTEL
חדר עם מרבד כחול מהווה (ביותר) שתי מיטות קפיצים זולות שירותים וטלפון ירוק, 5 דקות ממרכז העיר,
סוף כל סוף חו"ל – ואפילו אירופה .....כאן עם רדת הערב התחיל לטפטף שלג ללא הפסקה.....
..בערב אכלתי עם: רונן מתל מונד, בחור רוסי מבוגר עם שפם קטן, ד"ר לסטטיסטיקה באו"ם, ויורד ישראלי שמשווק צעצועים בנויורק, הוא פרסי ולצורך הענין נקרא לו משה.
את המשך הערב ביליתי בחברתם. משה הפרסי סיפר לנו על עומר קיים: " את החיים צריך לראות לא לאכול" – "מה שאתה אוכל מרקיב".
והפליא בעוד פנינים שלמרות שנאמרו בצורה לא מתוחכמת תאמו את ההבחנות הדקות ביותר של האכסיסטנציאליזם.
25/5/96 קלי מט אלמורה –הודו
אחרי חודש בנאפל עברתי במין נסיעת תודעה אוטובוסית של שלושים ושתיים שעות להודו.
לכפר קטן עם קהילה קבועה של.... אנשים: היפים מוזיקאים...מחפשי דרך...מעשנים...נודדים...חסרי בית.
קפה 1
תמיד יש איזה קפה
ולא –דווקא כזה שמעיר
תמיד יש איזה קפה
פתוח.
קצת יותר פתוח מחייך
קצת יותר
מהפתיחות הביישנית
שבה אתה דוחף את הדלת
שדוף מהוסס כמו דוחה
נדבה נצרכת
ונכנס להתיישב.
תמיד יש איזה קפה שמקלקל
שבו רועש
כאילו יותר עליז
יותר חיי
יותר קורה
ושוקק
כשאתה שותק
משתוקק
להיות שם
בחוץ – מחוץ לחדר
לבדידות
שבעצם אולי מספיקה
לעצמה
אולי?
- כי תמיד יש איזה
- קפה
- לא מעורר
- מואר
- ומרדים.
29/5/96 אלמורה
קפה 2
ובאמת?
לפעמים יותר שוקק
בקפה.
ובאמת?
לפעמים יש פעמים
שדברים נירתחים
לבבות פועמים
אז חי ועליז
ומשכיח.
באמת!
?
לפעמים – בסוף ערב ארוך
של ויכוח – או הרשמה
או שם חדש ברשימה
כשהאגו מנצח ויוצאים חבוקים
רק בשביל לשקוע
שוב
אל הריקנות
שממנה אתה רוצה להתעורר
ושוב
בוחשך בראשך
תרחישי בית קפה
מהבילי ריח עז
וסמיך ושחור
חריף ומעיר
ושוב ושוב ושוב
במין מחזוריות של דלת קפה
סובבת על צירה.
של מלצרית עורכת שוב
אותם שולחנות.
באמת יש קפה מעורר שכזה?
באמת זו האמת?
ושוב בבדידות
מהבהבת הידיעה
שתמיד יש איזה קפה
פתוח.
קוסני אזור אלמורה 2/6/96
האם אלוהים נותן סימנים
האם ראיתי דרך בשחור.
- "ולא פחדת?" אני שואל – כאשר לרגע אני לא מתקיף וסופק את דבריה.
- "פחדתי, פחדתי מאוד, השינוי – האפשרות לשינוי מפחידה מאוד – ויש בה גם הרבה וויתור".
ברבע לשש היא הצטרפה אלי ישבתי שם כבר משעה ארבע. טל הקיצה {מחלום על מאיר} והסתלקה מהמיטה ואני מגורד מפרעושים יצאתי לשבת במרפסת המשותפת של מלון קאליש. שיירי כוסות קפה ונרות מקבלת השבת שעשינו אתמול היו על השולחן.
שבת בבוקר – בדמדומי לילה.
האוורד חלף סביב חמש בדרך לשירותים – מחייך בחמימות מפחידה – חמימה – מפחידה כמו יודע כל.
ואז היא הגיעה ברבע לשש – בחורה שגדלה בדרום אפריקה וחייה בסקוטלנד ובאנגליה – גם הייתה שנה בארץ – תספורת מרינס קשוחה שמה הוא משהוא כמו "קו-צ'אן".
היא חזרה כעת מששה שבועות באשרם ואנחנו קיימנו שיחה מעניינת – אני גם עם רבע ג'וינט בפה אבל הצלחנו לדבר.
בגדול בשבועיים הראשונים היא כל הזמן בכתה והייתה חולה ולא הרגישה מדוע היא שם.
אחרי שבועיים עזבה ליומיים: "ישנתי!!! אכלתי טוב".
"שמה אתה קם בארבע בבוקר לטבילה בגנגס ויש גם עבודה פיזית קשה – והאוכל הוא רייס דל. אז ישנתי ואכלתי טוב".
"ואז החלטתי שאני רוצה לחזור – אבל אם אני חוזרת אז אני עושה החלטה שזה מה שאני עכשיו עושה – ואז הכל השתנה."
היא בחורה רצינית – עצם זה שלא היא באה וסיפרה לי על האושר אלא אני שאלתי מעלה את ערכה.
היא מספרת שבעבר סבלה {כמו כולנו} לא הבינה למה וחיפשה. המדיטציה נותנת לה תחושה של חיבור עם האחד. הגדול ה"אוממממם" – שזה צליל הקיום והאחדות.
- אני מקשה: ושואל האם לא נוצר מצב בו האחד הזה שבתוכנו. שאליו אנו מתחברים – אחרי שוויתרנו על האגו והתשוקות – והפחדים וכו'. הוא אחד שמשמעותו שכחה – ויתור על תכונות האישיות ובעצם משחק פסיכולוגי שהופך אותנו "ללא אנשים".
היא מנסה להבין למה, ואני מוסיף שאם כולם מתרכזים פנימה ורואים את "האחד" אז אחדות זו שהיא לדעתה "האני האמיתי" – איננה אלא מעיין תחושת "שכחה פסיכולוגית" שמשותפת לרבים. הרי אם האחד זהה הוא לא יכול לייצג את האני.
היא חוזרת על הסקפטיות שלי ועוברת לדבר במושגים של חוויה – מה שנכון וצודק מבחינתה.
אני ממשיך להקשות: "אם כך אני מודה שבודהיזם הוא כמו טיפול (תרגיל) פסיכולוגי טוב" – היא מיד קופצת ואומרת שבבודהיזם לא עוסקים בהדחקה ובשליטה ברגשות, אלא מבינים שרגשות הם זרם,
- נגד המשפט רגשות / אישיות היא זרם – והאגו גורם לצער אין לי תשובה. זה טיעון נהדר, אני רק מתעקש שאמפירית אינני מרגיש כזרם, וויתור על האגו נראה לי פיקסציה.
אנחנו ממשיכם לדבר:
היא מספרת כיצד התנגדה לשירים ולתפילות ולהשתחוויות עד שבסוף הבינה שמטרתם להכניע את האגו. אז גם הסתפרה והשליכה את שערותיה לגנגס,(אז בוודאי גם שינתה שם).
אני שואל לגבי הצורך בעוד אדם בשותף – כאשר היא מזכירה שלא רצתה להשתתף שם עם גבר אלא לעבוד על עצמה – "תמיד נמשכתי לגברים שלא אהבו את עצמם" (ועכשיו אני מבין מדוע כבר שעתיים שאנחנו מדברים) "חשבתי שאני אוכל לתת להם את האהבה שאין להם".
"היום אני מסתכלת על זה אחרת אני יותר שלמה ומלאה עם עצמי – התחברתי לאני האמיתי שלי.
בצהרים כשטל ואני נתמזמז בחדר נשמע אותה שרה במשך כשעה בהודית שלווה ומדויקת עם עצמה - מחוברת. (כנראה).
6/6/96
רישיקש
הרבה פעמים אני אשאל את עצמי
אשאל את עצמי מה אני עושה פה
ואשאל את עצמי למות.
ככה זה מסתבר.
לא תהייה רוח תזזית ותנועה
ומחול וטרוף אל יעד
בחיי.
הרבה פעמים אני איעצר
בתוך הריק [שלעיתים הוא רחוב סואן]
ואשאל למות.
כך זה מסתבר.
אלו יהיו חיי, בתוך האין
בתוך הריק, במקומות בהם לאחרים יש חדווה
ואושר ורוגע,
אני איעצר ואתהה מדוע
עלי להישאר כאן,
וגם שירים שיצאו – או תובנות
- כמו זו שככה דברים יהיו.
לא ינחמו – גם בשירים
בין בית לבית – גם בתובנות
בין מסקנה למסקנה
אני אשאל את עצמי.
15/6/96
רישיקש יומן:
פגישה באשרם עם אמריקאי בן 62 וולטר כבר 12 שנה לא יצא מרישיקש
"עכשיו הוא יושב אצל גורו בשיווננדה... יושב שם כל יום כי יש פוקוס ואנרגיה
הוא סיפר על חצי שנה בגיל 25 בערך בה לקח אל. אס. די. זה פתח לו דלת לראות את הקיום כמו שהוא. ונתן לו המון כוחות אנשים הלכו אחריו לכל מקום – הוא התמודד עם מוות עם הקיום עם הכל.
....אבל הכוח היה יחד עם התשוקות הרגילות לכוח למין לכסף. הוא גרם המון רע – "הייתי מסתכל על אישה – והיא הייתה שלי".
ואז הוא ברח לנדודים שהסתיימו ביוגה – היום הוא משלם על הרע שגרם.
..אסיד מבחינתו היה גנבה, תקוע לו המשפט: בוא אלי נקי וערום.
17/6/96
אני מתגעגע
קפה נוקטורנו, ולידו ספריה ישנה
ולידו נחלאות ובתוכם מדרגות
ובו קפה עם זיכרון
של משהיא שפייסתי
וזכוכיות החלון
הגדולות כמו מראות שקופות
והחנייה של האוטו
אני מתגעגע
וכמובן פגישה שהייתה לא רחוק משם
בה פויסתי
ופגישה אחרת באותו מקום
לא רחוק,
אבל במרחק אחר לגמרי
שהרחיקה אותי
ממי שגם אליה אני מתגעגע
לשערה האדום
ובזה לגביה אדום.
אני מתגעגע כל הזמן
לריח האבק העולה מהרחובות
מוקדם בבוקר
ולבוקר ולאור
ולאוכל.
מתגעגע נוגע
מחטט בנגיעות
יודע שבעצם אני
תמיד מתגעגע להתגעגע
לגעת באיזה קוץ רחוק
שכבר לא דוקר
באיזו שעה שהיום היא כבר
לא משעממת
ממציא מחדש את העבר
יושב בהווה ויודע שגם
אליו אתגעגע
בעתיד
כל הזמן, חולף בזמן
הזמן חולף
קולף,
משאיר קווצות – תמונות, מילים
סיפורים בכדי שאחר כך אתגעגע.
זה רע?
לא בהכרח – קצת עקום
אבל גם כייף – כמו חיטוט באוזניים
כמו קילוף פצע.
אף פעם לא להיות בריא
אף פעם לא להיות
נקי.
12/7/96 וושישט
פגשתי את ריצ'ל –אירלנדית
פגישה במרחק אלפי ק"מ ממה ששנינו הכרנו ותכננו.
תודה רבה
זמרים הם
לא אנשים
הם כמו
כמו זמרים
אנשים שיודעים לאהוב
הם כמו זמרים,
בעצם שיודעים להאהב.
יגידו "נגן לי עוד קצת פסנתר"
ויצחקו עם הגיטרה
הנושמת – יצרידו ויגידו
"תישארו צמודים"
בלחש לקהל.
ידברו על זריחות
על בדידות
יחייכו אליה בעיניים מלאות אמון
וריק של חום
יודעים איך להיות נאהבים,
מקפיצים גיטרה
מגישים יוגורט מהמקרר
בשעת לילה מאוחרת במטבח
הקטן – המואר
ובחיוך קונדסי חוטפים
כפית לעצמם.
ותמיד יחייכו
כאילו הטעם באמת טוב.
יודעים להאהב.
יודעים לשיר
להקריא שירים
לצטט ולהקסים
משלושה או ארבעה בחדר,
אחד יודע להקסים,
להצריד בקולו
בדפיקות על גיטרת העץ
בחליל מתנגן
את את
את עדיין
את
ועוד פריטה ועוד פריטה
ואנחה – בוראים עולם
לאהבה,
ורק שלא יפחדו – שלא יפסיקו לשיר
שלא יזלזלו בחיוך
זה מה שיש
זה מרגש
מגשש
מלחשש
מגשש
נוגש פוגש רוגש - ששש'.
וושישט – למרות שיש לי חברה
אני רואה בחורה בשם אן {מראה של סטודנטית משפטים שנה א'} שרואה אותי
ואני רושם.
האומנות של לחכות,
לחכות
להעיף מבט – לא להתעייף
להיות מאומן בשתיקות
לא להתרגש
לא –
האומנות של לחכות
לא לדבר סתם
להזמין עוד קפה
להצית עוד סיגריה
לתת לה
להיתכרך בשתיקתך
להישאף
מעל כוסות קפה
אני מחכה
מאומן ושותק
נותן להן להתקרב
ולהיחרך?
1/9/96 "כמו: מחשבות מזיקות" ריצ'ל בוקר, מטורה מלון אגרה.
או: "לסארטר" שאמר: שללא עישון החיים היו מעט פחות ראויים שיחיו אותם
מחשבות מזיקות
כמו רבע הסיבוב בו אני מטה את ראשי
בוהה בקיר הכחול
שואף להתרחקות
שואף עשן סיגריה
חורכת ודמיונית,
מחשבות מזיקות
הרי הפסקתי לעשן
הרי היא פה
במיטה וזה טוב,
ובכל זאת אני נחרך
לעשן סיגריה מוכרח
לאותם מחשבות חרוכות
מזיקות
מעשנת בחלון – הקיר הכחול
עושה אותה בולטת
לא יודע אם יפה
אבל בולטת מהורהרת
מאוד נוכחת
ואני אני בכמו
בכמו נמצא כאן
אבל כותב על נזקים
על הרהורים שהם
כמו מחשבות מזיקות,
שואף כל כך לעשן
רואה כל כך הרבה
תמונות,
מכל כך הרבה זמנים
מקומות
גם זה לא פה
כבר אמרתי
"כמו מחשבות מזיקות"
גם השיר כמו מחשבות.
גם הוא יציאה מהמיטה
שלא לדבר מהרגע הנוכחי
( בו צרכים להיות נוכחים )
גם השיר,
אבל הנה היא תבוא
תניח ידה על גבי
או אני אגש ואחבק את גבה
ויהיה פיוס
מחשבות מזיקות
כי
כי השיר הוא כמו עשן
צפוף מסתיר – מסיח
מפריע לנשום, מפריע לחיות (!?)
כמו עישון
"בלי שירים החיים היו
קצת פחות נסבלים"
"בלי סיגריות החיים היו קצת
פחות ראויים לחיות"
כמו מחשבות מזיקות
בא לי להדליק עוד סיגריה
כמו דברים לא בריאים
אני כותב עוד שיר
זה אולי חונק
מפריע לנשום – מקצר את החיים
אבל עושה אותם מעט
יותר נסבלים.
3/9/96 אגרה
ריח הפרדה עולה באפי
ושוב ינחמוני נערות
שוב אשוב
חוזר בשאלה
ריק ללא כלים וללא תשובות
ושוב ינחמוני נערות,
ימצאו מקום לכתפי
יאמצו את מצחי
ימציאו לי תשובות
וסיפורים
שאני ואני
ואני
בסדר בעצם.
ילטפו – אחר כך
ישכבו
יחבקו את גופי
יניחו לי להסתלק מהחדר
העיקר שאהיה מרוצה
ושוב ושוב
אשוב
ואשאל: מדוע טעיתי
האם אני בסדר
האם יש לי/
/לזה/
עתיד
ושוב ינחמוני נערות
לאקנו "פפה ג'י", שבוע ששהיתי שם ושאלה ששאלתי אותו.
היום בערך חמש שנים אחרי
ואחרי שהבנתי ולא הבנתי הייתי רוצה שוב לשאול ולקבל תשובה
Is there a truth
Did you see her
Do I have the ability to have it
Or do I need your help?
בנגקוק 21/9/96
בנגקוק: למה התגעגעתי? אינני יודע. התיילנדים לא נחמדים ולא מעניינים – טוב אז יש ווקים ועגלות אוכל ברחובות – ביג דיל. יש גם קניות אבל העיר נראית מושחתת. מסוממים היפים מזוקנים אווירת אלימות סחר ומיניות זולה.
..... ומה עשיתי בישראל לפני שנה?
אספתי מזון, רשמתי אוטו דיברתי בטלפון ותכננתי טיול עם.... טיול שלא התקיים.
אחר כך היינו יחד – סוכות – יום הולדת ראשון – רצח רבין מילואים שלי מלווים בשיחת פרדה ויומיים מאוחר יותר יחסי מין כבר עם ...
ועוד טלפונים.....
ועכשיו גלויות ראש השנה
ומה עשיתי ביום כיפור ההוא. הבנתי לקראת צהרים שלא יהיה טיול וכתבתי את:
"ולא צריך לסדר
לא צריך לסדר את החדר
ואת חיי למענך
ולא צריך לסדר
לא תבואי היום"
ושתיתי יין וצמתי וכאב לי הראש והמשכתי לקוות ואח"כ גמרתי עבודות קיימתי כל מיני יחסי מין
הדרכתי בירדן שמרתי לילה נסעתי לבנגקוק
דרך בולגריה אח"כ לנפל אח"כ להודו
עכשיו אני שוב פה בבנגקוק
לא יכול לישון אעלה להביא עוד וויסקי.
אחרי זה המתנתי בתיילנד
נסעתי בכריסמס 96 ליפאן
עשיתי כסף
קראתי את האלכימאי
החלטתי לחזור להודו ועד גיל שלושים לחפש את האמת ואם לא אמצא אז אתאבד
חזרתי פגשתי בריצ'ל
הייתה לי חוויה של שמיעה של אור ובהירות ופשטות מוחלטת לשלושה ימים כמעט
והמשכתי לחפש בין כל מיני גורואים
מנותק מקשר לארץ מלבד ההורים.
חודש בוארנסי עם ריצ'ל חודש מופלא. היא עוברת לדרמסלה אני ממשיך לחפש גורו, לראות איך נראה אדם מואר אני נוסע לאשרם של סאי בבה. זה בדרום ובדרך אני עוצר בהידרבד.
21/2/97
מלון סואיל: הנסיעה הייתה טובה. מהנדס הודי צעיר שמתכנן להצליח באמריקה ונוסע לאוסטרליה – דיבר איתי רוב הנסיעה – אפילו הציע לי אירוח אצל חבר שלו אבל דחיתי זאת – אין פרטיות בחברות עם ההודים – או עם ההודי הזה. היו גם שתי אמריקאיות על הרכבת.
וכושי מיסיונר מאוגנדה. הייתה לי הרגשה טובה כל הנסיעה.
הגעתי לתחנת הרכבת ושרבטתי את זה (מזמן – מאז תיילנד לא כתבתי).
א היידרבד
קפה שאני לא מכיר
שהוא בעצם תי – האוס
אבל זה תמיד קפה
למרות שאין פה נשים
אבל יש אוירה או אבק
של מרחקים,
וסיגריה שאני לא מכיר
עלים מגולגלים
ותה בחלב – בכוס שלי
אנשים הודים מסביב
והנה אני נשאר ברגע
למרות שעוסק בדיווח
אבל טוב לי בזה.
ולאט לאט
למצוא מלון
להסתכל בספר עוד לגימה של תה.
ועוד להישאר ברגע
בנוכח
לא לצאת ממנו
כל כך מהר
טרטור אופנוע
רחש פרימוס
טרטור הודי – רחש מילולי נמוך
עוד ווספה מטרטרת
בוקר חדש
מקום חדש
אותו אני
וטוב לי אתו
משאית עוברת – היא אוטובוס
קפה ועיר שאני לא מכיר.
ב מאדרס 11/3/97
ומה רע בזה
בחדר אוכל של שולחנות
וכיסאות גבוהים
כמו אצל יענקלביץ
או שמואל – אם הוא עוד קיים,
ומוזיקת מעליות ומלצרים הודים
לבושים לבן הדוק,
עוד שני תיירים זקנים בפינה
שקועים במכתבים (כנראה)
ומה רע בזה
בבריחה למקום הממוזג הזה
שמנסה להיות חוץ לארץ
כלומר כמו אצלנו,
פפסי מוגש במקום קולה
מקום שאינו מעורר השראה,
מלבד השאלה מהרע בזה
בלבוא למאדרס
ברכבת הודית
עם ילדה נכה – אוטיסטית? / מונגולואידית?
בספסל לפניך
להזיע שלוש רבעי שעה בחיפוש מלון
ובסוף לברוח לכאן.
טוב שיש כאלו
למרות שלא בשביל מקומות
ומוזיקה כזו נסעתי מאפה
שנסעתי.
{ *מזכיר קצת את ירדן – המלונות בפטרה,
• ומה רע זה גם יקר -80 רופי
• גם יקר 10 ₪ ? }
ג סאגר קפה פונה תחנת רכבת 6/6/97
שוב בית קפה
שוב אני כותב שוב
לא יכול לצאת מהפתיחה הזו
מהגישה הזו לשיר לחיים,
ותכף אכתוב על
הרגע.
על שני השפמים שלצידי
שכרגע קיבלו עלו מטוגן
על הסרי הצהוב
שעבר ברחוב,
הנה איש עם מגבעת הודית לבנה
משקפיים וזיקנה
צעיף על הצוואר.
הנה חולצות פסים עוברים.
הודי שמן בפינה הרחוקה
מה אני רוצה ומה קורה
ב -: "שוב בית קפה"
בשוב לציין שזה בעצם מלון
ומסעדה
בשוב לחלוף ליד הרגע
בלחשוב על קהל
בלכתוב .
מה קורה?
כנראה רצון לצאת מעצמי
כנראה תחושה שהרגע לא מספיק
צריך לכתוב אותו.
אולי שוב ושוב ושוב רגעים
על רגעים שחלפו בלי שכתבתי
ששוב אני כותב.
ובסך הכל יפה פה.
לא יודע אם יהיה לי כרטיס
לרכבת של היום.
לא יודע אם צריך כבר לעזוב
את פונה
אבל יפה, חי, בסדר.
ונורא רוחש פה
תזוזת מלצרים ולקוחות
ולמון – סודה שנחת כרגע על
שולחני
ומיד boy
שרצה לפנות אותו
כי חשב שגמרתי לשתות,
ואני לא ממש ברגע ובכל
הקונצפטים הרוחניים והיפים האלו
אבל אני אני
ועכשיו האוכל הגיע
ונלגום מהלמון סודה
ו.... ו.... ו... !
21/7/97 1 מסעדת קונגה – מקלאוד גאנג' דאראמסלה
מחכה בקפה
מחכה בקפה
לקפה
ולזה
לזה שיוציא אותי
מתוך מה שגם בו
אני אינני.
מחכה לאישה
שאולי תבוא.
אישה שהמצאתי
אישה שמצאתי,
אישה שמצאתי ברחוב
לפני 30 דקות
ובחמש דקות
(האחרונות)
המצאתי אותה לעצמי.
מחכה לקפה
ולזה
כלומר לה
לחלום
לפוסטר
לצבע ולמברשות
שיצבעו את "העכשוו"
את החיים
עם כניסתה המחייכת
בביישנות תקיפה
עם נוכחות ואיזה
צלצול של דלת ותכשיטים
מחכה בקפה.
2 קונגה 21/7/97
עדיין מחכה בקפה
ועכשיו,
כלומר בזרם
העומם והלא מורגש
של דברים מזמזמים
ואי סדר ביין בפנים
לבחוץ
ועכשיו שהיא לא נכנסת
והדלת לא חורקת
והתכשיטים
אולי מצלצלים במקום אחר,
ועכשיו שאני כותב
ועדיין מקווה
לא משום שכל כך אכפת לי
כמו משום
הזמזום הזה
של העכשוו
הזמזום העמום
הזה
שממשיך ללוות אותי
עכשיו שאני כותב
במקום להיות מסוחרר
בבשמים ובסיפורים על עצמי
לעצמי – וגם לה
ועכשיו
פשוט להמשיך
- אולי עם איזה חידוד
- אולי עם איזו
הבנה
שהכתיבה כביכול
מעניקה.
ועכשיו קצת ריק
וכה מוכר
ולא שרע
אלא סתם
איזו אופציה לריגוש
נעלמה
ועכשיו
ואני אומר וכותב
ועכשיו ועכשוו
ועכשיו היא
עדיין לא נכנסת
עכשיו.
27/7/97 קונגה
3
ובסוף
ובסוף
והסוף הוא
אף פעם
לא עכשיו
הוא בסוף.
והסוף נמשך כזיכרון דרך
כל העכשווים.
שיבואו.
ובסוף היא
נכנסה – לא
שקיבלה את ההודעה
אלא מעצמה
נכנסה ומיהרה
ואמרה: "ביי"
ושהיא צריכה
לרוץ – ואפילו
התחמקה מלקבוע
ועכשיו זה הסוף
ועכשיו
בקפה גומר את
סוף הקפה
ובאמת כבר לא מחכה.
וויו קפה בקסו דרמסלה
גרתי בבית משפחה בכפר בהימליה עם עוד מספר מטיילים לידי כחודש וחצי. נפרדתי מריצ'ל עשיתי ויפסנה הפכתי למעיין גורו מדריך משחקים וסיפורים
היו לי נשים רבות ומאוד מיוחדות ויפות למדתי טנטרה עשיתי טקסים בבתי קברות עשיתי מדיטציות ומנטרות במקדשים בהרים וביערות
היה לי טוב ארבעה וחצי חודשים באזור דרמסלה עם חברים ובלי דאגות מבולבלות.
וויו קפה בוקר
22/7/97
ריקנות אחרת
הריקנות
הריקנות שאחרי
אוננות
וקפה
וג'וינט
ובוקר שהחליף
את הלילה
כלומר שנה
הריקנות שהיא
כבר
כל כך מוכרת
כמו חברה
שאני מתעורר אתה
למרות שהיא לא רעה
אבל מכריחה
לכתוב
לדבר לשכתב
לזוז הצידה
מהרגע
הריקנות
שאחרי
כשאין שום לפני
כשיודע שכל לפני
הוא בעצם כבר
אחרי
שאחר כך
לא יהיה ממש אחר
אבל יהיה חד
ומובן וידוע
בעצמה שלא תאמן
וברור לי שיגיע
בסוף
ויגיע אחר
ויהיה ריק
ועילאי
ויהיה שונה
סוף כל סוף
וכרגע ריקנות של אחרי
ותקווה
והבנה גדולה
לורה 16/7/97 always take the weather בקסו וויו קפה
יש לה חבר
בחיים האנגליים הקטנים שלה
בין טיפות הגשם
וערפל סבוך
ובנינים אפורים,
בדירת מה שהוא
של שלושה או שתיים וחצי
חדרים אולי אפורים
אולי שכורים
לא מזוהים
אבל יש שם חדר
והוא הקליט לה שירים
בקסטה
ליד איזו מערכת טובה
ושטיח זוגי
והיא מטיילת עם הקסטה
ולפעמים זזה
עם הכתפיים אחורה
בלי להיאנח
כשיש איזה שיר
שמנגן לה
את החיים האנגליים שלה
באנגליה
באנגלית של הפרברים
ובחלומות קטנים
על דירה שתהיה שלה
וחברים שיהיו לה לפאב
ולשיחה
ולמשבר
ומדי פעם לסיפור מרגש
שתספר לחברים ולה
על עצמה
בין טיפות הגשם
האין סופיות האלו
שיורדות כאן ובאנגליה
ובחיים האנגליים שלה
כמו הקוקיות
וכמו הציורים שלה
שהיא מציירת על שולחן העץ
מתוך שעמום
מודע
ואח"כ עובר זמן
והיא שותקת
ויש שקט
ושוב שיר מהקסטה של החבר שלה
והיא מרכינה את הראש ומציירת
ואולי מחכה לשיר הבא
ואולי לשיר שייכתב עליה
או לגיטרות הבס
או לרגע הריק
שנראה לי שתמיד
לא יגיע לחייה
ותמיד תחכה לו
כמו כולנו
רק בלי לדעת
כי יש לה חיים
אנגליים
קטנים ורטובים
ומנוגנים
בקלטות מוקלטות
וחברים
ואנגלים
וקטנים
וצוחקים.
עכשיו מה זה טוב
עכשיו
תגיד לי מה זה
טוב
מה טוב
עכשיו
כי עכשיו
מה זה טוב
טוב עכשיו
זה טוב
עכשיו מה זה טוב
ועכשיו תמיד
מביא את האחר כך
וזה מדאיג.
עכשיו
מה זה טוב
מאקלוד גאנג' דראמסלה ארבעה וחצי חודשים אימצתי לי קפה - צ'אי שופ בשם סאן רייז קפה
בבעלות ראמש וניהול רוחני של פאטריק היפי מורה צרפתי דו-מיני חסר מיניות אוהב אהבה וסיפורים.
שם בספר זיכרונות על השולחן חזרתי לכתוב וממקום שונה
סאו רייז קפה
הקפה הזה
ואם הקפה הזה היה מלא אנשים
ואם הקפה הזה היה מעורר
ואם הקפה הזה היה
זה
אז מה?
ואם האמת הייתה נלגמת כאן בכוסות
כאלו מטובלים במנטה
וקרדמון
ומקלות קינמון
אז מה
ואם הקפה הזה
לא היה קופה
קופה אותך לצאת
ערב ערב
לערב
לערב עירובים
לערבב סוכרים
בתוך כוסות
לא מטובלות
לא טובלות
אולי לא טובות
ואם...
ואם פתאום, פה היה נגמר
האם?
האם החי והנוראי
הזה
של כל הבתיי– קפה
אם היה נגמר
האם היה נגמר
הצורך בקפה
ולא הייתה נכפה
מחדש לצאת
החוצה
ולהכניס קפה
כביכול מעורר
פנימה
ואם.
אז בטח גם לא היו פה ספריי
שירים וציורים
ותצלומים
וצלמים
ואם הקפה הזה היה מלא אנשים
עכשיו במונסון
בלילה
(בוודאי אחרי שתיים עשרה.)
והיה משהוא ברור
כמו מלא באנשים
בעצם יותר נכון
באנשים מלאים
אז....
אולי היה קורה משהוא
אחר.
אולי הקפה הזה לא היה מעורר
ולא היה מנגן
ורוחש
וגועש
אבל היה זה!
ואם הקפה הזה
היה
אז...
זה...
אז...
זה...
זה היה זה!
אבל כרגע רק אם.
12/8/97
בתוך שעון שבור
בתוך שעון שבור
בתוך קפה גמור
בתוך רגש
בתוך מונסון.
בתוך - תמיד אפשר לחפש
בתוך קוס קפה גמורה
בתוך גמירה
בתוך
והשעון שבור
והמוזיקה מנגנת
והמלחייה עוברת
ואנשים נכנסים ונכנסים
לתוך
לא בשביל למצוא
לא בשביל להימצא (להיות נוכחים)
אלא בשביל שימצאו אותם.
אבל זו גם מציאות
זו גם הימצאות
מאוד חזקה
מאוד נוכחת
בתוך שעון שבור
בתוך קפה גמור בתוך ניר לבן
בתוך/ על פני שולחן
בתוך המסביב
בתוך מה שמקיף.
לא ממש בליבה
אבל עם רמזים
זמזומים, חידודים
תקתוקים משעון שכבר נשבר
מקפה שמזמן נגמר
ממונסון שהפסיק
מגמירה שחשבתה שהיא
פסיק ( ' )
מאישה שמצלצלת מרחוק
משער דבש (כל כך סמיך ומלטף בפנים)
ומבט אימהי חד (כואב ולבן)
בתוך
אבל עכשיו לבד.
ברנינג גת – אחרי טקס לילי באזור השריפה
-----------
לא
לא יודע
יודע שלא
?
רוחות
אורחות נוחות
תנוחות
אנחות
?
לילה גשם
רטוב
קיר בגב
תוף בגרון
ורוחות רעבות
נשלחות
שולחות
אוכלות
מקבלות הצעות
ויורד גשם
ומישהי אח"כ
תבקש להבין
ומישהו
ישתין
ואני אבין
ששוב אני לא
אקפוץ
ושאני ילד
וצריך לכתוב
סיפורים
ולשחק
ולא להבין
וכל העניין הזה
של הגלגול – והשכלול
והקלקול – הוא לא בשבילי
אני עוד רוצה לשחק,
אולי
כי בכל זאת משהוא קורה
והייתי צריך להיות
שם
אבל אני אמשיך לשחק
ולהבין
ולהשתין
ולראות
וליהנות
אבל לדעת
אבל לדעת
מה לא
ומתוך זה
בסופו של דבר
לגעת ולדעת,
12/7/97
ציטוטים בקפה
"אני נוסעת מחר"
"ואני יעביר אותם למי שהוא אחר"
"תודה"!
ואני,? אני כותב
כותב זה כמו
כמו
לשחק בכמו.
היא נוסעת
והיא תעביר
- למישהו חדש
ואני
אני אעבור
אני אכתוב
על משהוא ישן.
והידיים. והפיהוקים
אם תעצום את האוזניים
ותסתכל
תראה ידיים זזות:
מבטלות מדגישות
פיהוקים מוחים,
פיהוקים משלימים
פיהוקים די חיים.
ובכל כנראה יש חיים
" עוד צ'אי "
וזמר ראגיי ששר
ש: "צריך להיות ביחד
וללמוד לאהוב את אחיך
ואחותך
ו.. יה יה"
Love the oter
ושוב תהיה מוזיקה
ושוב אני שומע
מישהו מספר.
כמה מספרים יש פה
כמה סופרים
סופרי סתם
משוררים של חול
והסחות דעת
(פשוטו כמשמעו)
רגעי הדעת כביכול מאד
ספורים פה.
אבל דווקא שמה: בהסחת הדעת
יש לי הרגשה
של איזו דת
איזו דת חדשה מסתכלת:
מזמינה עוד צ'אי
מתבטלת
מסתממת –
סתם בסתם
ומאוד מאוד חכם.
ואני
ואני ואני?
לא נוסע מחר
אולי. עובר למישהו/י חדש/ה
אולי: סופר סת"ם
אבל
אני אני.
13/8/97
לשירי
פעם
היה לילה
ישבתי ליד שולחן
לבן
המחשב היה בחדר האחר
אבל הייתה לי מנורה
בשביל לכתוב
בחוץ ירד גשם
ראיתי אותו דרך
הזכוכית של דלת
המרפסת
רומנטי כזה
מואר בפנס ענני כזה
רציתי או הייתי צריך
לכתוב
עבודות או שירים
או סיפורים
או פתק שאני יוצא
ושתבואי לחפש אותי.
היה לילה
היה פעם
ירד גשם
זה נהיה לי כמו
תמונה
תמונה של תקופה:
אחת עשרה בלילה
והלאה ...
שולחן לבן
צריך לכתוב
בסוף אפילו
לא כותב לך
שתבואי לחפש,
(לפעמים מסתפק בפתקים
על פקעות של פרחים
שיפרחו – אם ירד גשם
משאיר לך על הדלת
ומסתתר בשנה)
פעם
זה היה לילה
וירד גשם בחוץ
שיכולתי לראות
אותו מואר בפנס
מתוך הזגוגיות.
אח"כ יצאתי
כמובן – לא יכולתי להישאר
מול השולחן
הנייר
הלבן
המנורה הצהובה
הפעימה המציקה
פעם.
ויצאתי – נכנסתי לאוטו אמריקאי/ שמתי מוזיקה – או חיפשתי שדרן ציני/ כזה משתיים בלילה/ עברתי בנסיעה גאה ליד זגוגיות הקפה (מומנט או ארומה)/ ונכנסתי: בביישנות
תקיפה/ הזמנתי קפה/ קראתי מאמרים/ קרעתי את הגרון בסיגריות / יצאתי / ירד גשם – מפתיע / הסתובבתי באוטו – האמריקאי / עד לחומות של
העיר העתיקה / בסוף מצאת ולא מצאת
אותי/
פעם!
מה את עושה הלילה – רחוק מדי בשביל
לחפש
ושוב אני לא כותב פתקים.
מוזיקה ומילים
טיו טיו
דום דום
ווהאה
יהאה, יהאה
ואח"כ הצלילים
הופכים לך למילים
וזה מתחיל לנגן
בשפה שאתה
מרגיש שמבין
מוזיקה מנגנת
ואתה מועסק
בהברות
בצלילים
שהופכים
להברות
טא טא טא
תה – תום
יה יה יה
ואז מישהי
(כרגיל זו מישהי)
(אצלי בכל אופן)
מדברת,
באנגלית
ושאין לה בעיה בלשבת
והיא מרגישה
היא מרגישה
מרוגשת
מרגישה שהיא אומרת.
שהיא צריכה
לשבת,
לשבת בשקט
היא אומרת
שהיא מרגישה
שהיא מקווה
ש סאנו – לאופרד ישטוף
את דמה
אדמה
לא דממה
זה מה שהיא
צריכה
לצרוח.
לצרוך
ולצרוח,
מלמטה היא אומרת,
היא באמת שם
- אני חושב
והיא אומרת
שאח"כ תזחל
מרגישה היא אומרת
- ואני לא מאמין
היא תזחל
מרגש
משכל
מכאב
לא מתשוקה
ואם כי גם בזה
יש ריגשה.
(וגם אני)
והמצב רוח שלה
נגיש
רגיש
שמיש
והיא מציתה סיגריה
והמוזיקה משתנה
לגיטרות
- ואני מחכה
בכתיבה
בגישה
ברגשה
והיא מסתכלת
וכאילו רועדת
אבל בוודאי
רועדת ב(א)מת
במקום אחר
לא גופני
מיתר שיש לה
אמיתי
ו ה ג י ט ר ו ת
- וואוו – וואוו
ואוו....
והמבט שלה.
25/8/97 למחרת גם
גם הרבה הבנה
והכרות טובה
לאותה האחת משלושת שירי "מחכה בקפה"
עם עיניים פתוחות
הכחולות העצובות שלי
אבל פתוחות
עיניים רואות
לא לעצום בכיווץ
גם לא את התחת
בעיניים פתוחות
לראות את האלוהי בהכל.
לראות את הכאב
את העלבון
את הצריבה
את הכיווץ מבפנים
גם כשבסוף אני עוצם
ושוב לפתוח
ושוב לפתוח
עדיין לא עוצם
יש זמן למוות
בעיניים פתוחות
מקבלות
באמון שגם זה צריך
להיות
ושבסדר לרצות
ולהמשיך לבטוח
ואם לא
אז לפחות לחכות
עד גיל שלושים
לא הרבה זמן
אחרי זה
אם ארצה
אפשר לעצום
בינתיים העלבון
הכאב הדקירה
הם שעור
או דבר שחייב להיות
עיניים פתוחות
עיניים פתוחות.
רק את זה
רק בזה בשאריות
האנרגיה להתרכז
במעט הכוח שנשאר
לא לעצום
ולחכות
השעה הכי חשוכה
היא לפני השחר,
ומכלום מתחיל
יש.
ומשלב יותר מוקדם בלילה אחד 24/8/97
סגירה
רעש של פרימוס
ואור מנורות
ואנשים שיוצאים
ומבקשים שאשלם
על מישהו
ושאגיד לו,
אגיד למי?
למוכר ?
אבל לאלוהים זה יותר
חשוב,
להגיד
בייחוד בסגירה
כשהכוסות נשטפות
כשהכסיות נשלפות
לשנה
לניתוח
לחלום
להגיד לו
שאני משלם
שאני לא שלם
שמושלם
זה
רעש של פרימוס
ואור מנורות
ואנשים שיוצאים
והסגירה עוד מעט
מתחילה
ובינתיים
יש ירח
ויש מחזור
של רגש ומילים
ותובנות
עניות
בינתיים עניות
רק להגיד לו
ולהתבלבל
בין אלוהים
למוכר
ולשלם
ולהיות שלם
והנה פטריק
מגיע .
איזה אור הוא
מכניס .
סגירה
ורעש של פרימוס
ואור מנורות
ואור
ואור
ואני מחכה
גם עכשיו
ומפסיק לכתוב
בשביל להקשיב
ולראות
ולשמוע
שמחר אין מים
ובסגירה
הכנות
כבר לפתיחה
" יותר מדי גשם
בדרמסלה – בודהה! "
- אומר המוכר
ועדיין לא סוגר.
המשך לשלושת שירי: מחכה בקפה/ עכשיו/ ובסוף.
המשך
ואז כשהגיעה
והייתי צריך להישאר
בעיניים פתוחות
כל הזמן
ולראות
את הצבע והמברשות
ובעצם את הצבעים
שלי
לא את שלה
לא את אלה שבהם צבעתי
אותה
אלא את שלי
ולקלף ולקלף
ולקלף
ולהישאר בעיניים פתוחות
כמו של ילד
ובעיניים פתוחות
גם כשהחשיך
כשהחשיכה לי
ולא לכווץ
ולא לעצום אותן
ולהישאר פתוח
בהכל .
עדיין המשכתי
לחכות, ולהיות בעכשוו
ובזמזום
שכבר לא היה כל כך עמום
הייתי צריך לשמוע, הייתי חייב
זה נאמר לי
כל כך ברור
לי, לאני המוכר
שנישכח
בילדות עם תפוח עגול וגדול
בתוך ידיים קטנות ובלורית
בשחור לבן – של תמונה שנשארה
באלבום שכבר הרבה זמן לא
הבטתי בו
והיה קשה ופתוח
וכתבתי
והמשכתי (גם עכשיו) לא לעצום.
5/9/97
שוב הוא גומר
גומר לפני הזמן
גומר בדעתו לקבל את זה
שהוא לא רוצה לבד,
שוב תחילתו של איזה
לילה – שוב קפה
שוב אנשים
שוב מבטים.
שוב – הוא מצהיר
שזה לא נשים.
ושוב נשבה
למשחק לריגוש
למנת האנדרנלין
הניבזקת לאגו
ושוב מישהי יורדת
אליו לחדר
הוא אפילו כבר לא
מדבר על פיליני
או בדידות
או מעיינות קרירים
נסתרים בין אורנים
באמצע הקיץ.
הוא בוטח בשתיקה
בחלל שבין שניהם
בידיעתו את הכוחות
בעיניו בתוך עיניה
ובצחוק הילד שלו
שתמיד מצליח לצאת
בסיטואציות האלו.
הוא מחבק מלטף
מחליק כתפיים
חודר
מנשק בעיניים
ליד האוזניים
בצוואר
ומדי פעם צוחק
כמו ילד
יודע שזה די אסור
כמו יותר מדי
שוקולדה
אבל ממשיך.
כמובן הוא בסדר
באמת
לא פוגע
ומלא בחיבור
של חן וחסד ורחמים
אבל שוב הוא
גומר לפני הזמן
גומר בדעתו גומר לבד
והלבד הזה כבר לא
כל כך צועק במיטה
והלבד הזה כבר
יודע להיות מנוחם
ומפויס.
אבל הוא לבד
ואולי יש בכך פספוס
ואולי זה מה שצריך להיות
ואולי אסור אפילו להרהר ולכתוב
עליו,
אבל הוא קיים,
פעם אחר פעם
שהריגשה האישית תופסת
אותו הרבה לפניה
כמעט ללא קשר אליה
והוא בשלו
גומר בדעתו
וגומר לבדו
לפני
לפני הזמן
לפני הקבלה המוחלטת
לפני אפילו פתיחת
רגליה
חייה
קבלתה אותו
הוא גומר
ואח"כ ממשיכים
ואולי הוא עושה אהבה
כמו שהוא יודע
אבל כבר לא
כמו ילד.
והוא חודר
ונמצא ומריח
אבל כמו מבוגר
כמו חיל
מנווט במדבר
[ או אזרחים בג'יפ חום פתוח
מחפשים מנזר במדבר
יהודה בשבת]
מין מוזרות שכזו
שיש בכל הרפתקה
שעושים אותה
בכדי להעביר את
השבת / והחיים /
והלילה.
ואז באות לו מחשבות
אולי זה לא טוב
ואולי בגלל זה
אני לא כותב
ולא קרוב אצל עצמי
ולא מגיע לאפה שמחכים
לי ואולי כבר לא
יחכו – לתמיד.
ואולי אני מפקשש
אבל הוא מרגיש חי
ורוגש וגועש
ויודע בקצות האצבעות
שזה בסדר
ועכשיו צריך רק לקבל
את מה שהייה
ולדעת שהייה בו
טוב.
למרות ש:
שוב
וגומר
והזמן
ולפני
שם הוא נמצא
ויש בו רוך
אז זה טוב
והוא כמו כל אדם
מפחד קצת
ולא יודע
ומתפלל
שיישאר לו
הטוב הזה
ומבקש מעצמו
שידע להשלים עם
הטוב של עצמו
ולקבל את כל
מה שקרה
ושלא יגמור
דבר
ולא יעבור
לפני הזמן
או מאחוריו
או מצדדיו
ובטח לא דעתו
רק ליבו
רק עיניו שרוצות
להיעצם
ושקט והבנה גדולה
שתבוא
וגשם של פרחים כחולים
אירלנדיים
שירד עליו.
טי 3
טי – שלוש
שולחן במסעדה טיבטית
טיבטית אבל לתיירים
טי – שלוש
שמע הרבה סיפורים
על הרבה עבר
ומקומות
והתרגשויות
בטח מעט על
משהו ממשי
טי – שלוש
10/9/97
מוקדש לגוס ואביחי
בישיבה הזו שלכם
- של שניכם
עם הגב על הקיר
עם הפנים ....?
אל תוך החלל
החלל של הקפה הזה
החלל
בישיבה הזו
שאין בה מה שיש
בחיים
כלומר זמזום
וגמגום
ועימעום.
בישיבה הזו
שלכם של שניכם
כאילו יחד
אבל כל כך לחוד
לחוד מהחיים
הרגילים
ששניכם לפעמים בטוחים
שיש לאחרים
והלחוד שלכם
שלך א
בחיבוק ידיים
בהצצה קבועה לשעון
בסקרנות של שיחת
תה
ופה ושם אתה כבר
יודע שהלחוד
הזה מוביל אותך
נכון
ופה ושם הלחוד
כבר לא בודד
לא צועק
אפילו פורח
צוחק.
ואתה פולט עוד
עשן סיגריה
ואתה ג'
מסביר משהוא
איזה קורס
איזו תורה
איזה רעיון לחופש
החופש שכל כך
אתה מחפש
אתה אומר
וכבר גם אתה
(כמוני – כמו כולנו)
מבין
מבין שיש איזה
"שוחד בבדידות הזו"
שיש איזה פרח
גם בשיחות קפה
בנשים בריגושים
בהסתובבויות ילדותיות
פה ושם
וברחובות
של מקלאווד.
בישיבה הזו שלכם
של שניכם
שכעת אתם
כבר מדברים
אחד עם השני
על טנטרה
ודליי – למה
וקורסים
ושמורסים
בישיבה הזו שלכם
טוב לכם
בסופו של דבר
בעיקר ברגע
שתסיימו את
השיחה
ושוב תהיו עם הגב
לקיר
ותהיו שקטים
ואם לא תיבהלו
( כמוני – כמו כולנו )
יהיה לכם טוב
Emi Emi Café
23/8/97
ארוחת בוקר
טוב
ולא מין "טוב"
של השלמה
של אנחה,
אלא טוב
שיש ג'וני מיטצ'ל בעולם
וארוחות בוקר
ומראות
וחדרי מלונות
וגיטרות
ומשהיא ששואלת
"האם עוד תאהב אותי"
וחבל שיש עיתונים
וחבל שיש
קונספט של: "חבל"
אבל
יש כמה דברים שהיתי
מוותר עליהם
בייחוד
עכשיו כשכל הטוב
הזה שמסביב
נוחת על השולחן
עם מגש
וצלחת
ועוגה
וג'וני מיטצ'ל
ששוב שרה
על מקסיקו
וזרימה
ואיזו פגישה
יש כמה דברים
שהיתי מוציא
אולי
או בעצם פשוט נותן להם
פחות חשיבות
שיישארו
זה טוב
ולא טוב של אנחה
זה באמת טוב,
קרוקדיל דנדי 17/9/97
בסוף הסרט – שאף פעם לא
ראיתי
אמורה להיות פגישה בינו
לבין האהבה – זה בין המון
אנשים בתחנת רכבת
וקשה להם להגיע ולגעת אחד
בשני
ובסוף (הסוף שלא ראיתי) הם נוגעים
מבין כל האנשים והקטר והרציף
והעשן הוא בוחר ומצליח
לגעת בה.
בחוג לקולנוע מלמדים שככה
זו סצנה של אהבה
אמרה לי שירי
מבין כל הקהל ומתוך
כל הקשיים הוא בוחר בה
היא מרגישה יחוד
הייחודיות שלה בעולם
הקיום החשוב שלה
בעולם – ההשתקפות שלה
האחרת
עבור האחר.
זו אהבה.
אף פעם לא ראיתי את הסוף
של קרוקדיל – דנדי
ואולי גם אף פעם לא
אהבתי
יחוד – כן – זה הרגשתי
דווקא הרבה – אבל
זה עובר, עובר מהר
והסוף של קרוקדיל דנדי?
רבין מת ומעולם לא
חזרו לשדר את הסרט.
ואהבה
אולי עדיף אהובה
אהבה אף אחד לא יודע
אהובה אפשר
אולי קצר
אבל יודע.
אולי זה אהבה
לא הייחוד
לא האהבה
כן האהובה
קצר
נוגע יודע
לפעמים אח"כ
גווע.
אבל לא הייחוד
ולא הקונספט
ולא המילה
ולא ההרגשה בשתיים
בלילה – אחרי
או לפניי
או מספר
או משיר
או משקיעה
או מקרוקדיל – דנדי
ברציף תחנת
הרכבת
בקזחסטן הדמיונית
עם עשן ערפילי
ויד שנשלחת
לגעת
כמו שאמרה לי
שירי
שכבר התחתנה
ואף פעם לא דברנו על אהבה
אבל הערב
אני יודע
ונוגע
שזה הכל
רק אהובה
אדם אחד
שרואים ונוגעים
לא מילים
לא סוף
לא של ראש ממשלה
ולא של סרט
ולא של לילה
ולא של יחסים
רק כשנוגעים
אוהבים
והחוג לקולנוע
ואוסטרליה
וספריי
שירה
וכוכבים
אפילו לא
ידיעה רק הווה
רק נגיעה.
18/9/97/ סאן – רייז
יום שישי
שש
הרגעה
רגיעה
לרגע
בוקר: שלולית חומה בבוץ
התפעלות נשית / סתמית מהודו
והרוחניות שבה: בהודו / באשה
יום שישי
כל כך אחר
מ מה שהיה לפני
שבעשרה חודשים (+)
עדיין
עדין
בעדינות אני יכול
להודות
שאין לי מה להגיד
עדיין – עד איין
עד שאדע
בינתיים
אין
אין מה להגיד.
יום שישי
ש- שש
תירגע
תמשיך לשרבט
תן לגוף / ליד
לרוץ
היא יותר חכמה
לא אכפת לה
שאין לך מה להגיד.
יום שישי
ש- שש
שאלה אחת
אפשר / כדאי
לבדוק ברצינות
אומנם להגיד מה
אין
אבל האם יש שומע
כלומר אוזן/לב
ששומע
שנוגע
שרוצה שיום אחד
יהיה מה להגיד
מה לשמוע
יום שישי
בוקר
כמו כל בוקר מזוין בארץ
רק בלי סיגריות ובלי
עבודה
ובכל זאת אני מודה
מודה בעדינות
תקיפה
שכבר יש
שומע
הקול לא ברור – המקור
לא ידוע
אבל יש שומע.
כל כך חשבתי שאני רוצה
להגיד.
יום שישי
ש-שש בשקט
אני מגלה שיותר חשוב
לשמוע
ושיש.
מי שמבין את המילה האחרונה
יש – אשמח לדבר אתו.
שיר שתמיר 10/9/97 כתב עלי בסאן רייז קפה.
גורו בזכות עצמו
הרבה בחיים שלו
הוא עבר
עד שהצליח
להתחבר, לקבל, להשלים
לאהוב
את עצמו
היום הוא כבר
יודע.
רגוע, לא מחפש –
כבר מצא.
לא שואל, - כבר
קיבל תשובה.
מרגיש.
פתוח,זורם,
כמעט לא חוסם
והאנשים
נענים,
לא תמיד מבינים, אבל
הלב תמיד חש
במה שאמיתי
וכנה.
אוהבים אותו
מקשיבים לו
מקבלים ממנו ומעצמם
והוא נותן
לא מטיף
לא מרצה
כמעט
רק מהלב
אוהב.
התגוררתי בבית של למה צ'אמר רימפוצ'ה – המורה של עירית אותה ראיינתי בתחילת הטיול. הגעתי לבית במקרה והוא אחרי שיחה הסכים להשכיר לי את הקומה התחתונה לחודש. ככה יצאתי מעט ממעגל בתי הקפה. אבל המשכתי להפגש עם אוסי ישראלית שבאה לשם לזמן קצר
ונהיה בנו רומן קצר.
ילד
ציפור עפה בשמיים
היא עורב
פעמון ותוף מצלצלים
אני יושב
אני כותב
אני חושב.
אבל
שוב העורב בא
שחור
אחר כך מאחורי
ציפורים יותר קטנות
מדברות בבהלה
הנה למטה מעל
האזור של הנהר
ציפור טרף יותר
גדולה
שוב התוף
שוב הפעמון
העורבים עכשיו ממש
מתפרעים מעלי
מתפארים בכל מיני
דברים שתפסו.
גם אני מנסה
לתפוס
לתפוס את הילד
שבי
הילד שצחק אתך
הילד שניגמר/התחיל בתוכך
אני כותב
אני יודע
שזה בעייתי
כי הכתיבה היא
לא שלי
והיא לא באמת
ואני לא ילדותי שם.
אבל אני מנסה להוליד
משהוא מימני אל תוך
הניר.
אני יודע שהוא קיים.
אני יודע שזה שיודע
הוא לא הילד,
אבל כן
הצחוק, והביישנות
והחיוך – שהוא בעצם התכווצות
מעונגת ליד העיניים
כשנגעת,
ו ... כן גם הפחד
והעורבים שעכשיו נעלמו,
אני יודע שהוא קיים.
ואני לא מצליח לכתוב
לך עליו / אתו.
למטה עכשיו כלב שחור
עם שתי נקודות צהובות
מעל העיניים
אני ממצמץ אליו
כמו "עז" שהיה לי
שהיה שלי
שהיתי שלו
עם כלבים אני תמיד
מצליח
"בוא" – "מוץ – מוץ"
אני קורא לו
אולי הוא רואה
שאיזה מבוגר בי
כותב שירה
והוא מחליט
רק לעמוד שם
רק להזכיר
להגיד לי שגם הוא
עדיין רואה בי את הילד
כמוך
אוהב סבלן
חכם
רואה באמת.
והנה אני מתחיל לא
להיות בטוח.
לא להיות בטוח
שאת תאהבי את
מה שכתבתי
ואולי אני סתם
מתיפייף עם
ילדותיות ומושגים
והרגשות
וריגושים
והנה כבר אני מחפש
חרוז להרשים אותך.
אבל במקום זה
אני בוחר לדבר
ולהגיד הכי פשוט
שאפשר תודה
תודה ענקית
על האהבה שלך
אלי
על זה שראית
אותי
על זה ששוב פעם
הראית לי
על זה ששיחקת איתי
{לא כמו אישה –חלילה}
אלא כמו עוד ילד
תמים
וסקסי
וחזק
ונוגע
ושאהבת אותי
כמו שאני, ובעיקר
את האמיתי שבי
הילד הביישן
המתכווץ
המחייך
הנרדם
והמפחד,
המון תודה על האהבה
ועל מי שאת
ועל מי שהביא אותך
תודה
מ יזהר
[ פעם בכיתה א'
כשרק התחלנו לכתוב
וידעתי רק את האותיות
ומילה אחת: השם שלי
: יזהר
אז הייתה לי מין התחכמות שכזו
כל פעם שנתתי מתנה – למשל פעם חנוכייה בחנוכה לכיתה – ועוד דברים
אז הייתי כותב: י ז ה ר ומוסיף
ממ : מ – יזהר]
אז תודה.
העורב מעלי הקרוב
השחור בתוך השמיים
שמאוד כחולים
יש לו משהו צהוב בפה
עוד עורב או משהו אחר
צווח: וואחה ואחהוו
אני לא מבין
שוב אני קצת מבוגר
מהכתיבה כואב לי הצוואר
אני מחפש ברקע על מה
לכתוב איך לסיים
כי – זה כבר לא מותר
כמו שהייתי ילד פשוט
להשאיר
את המשחק / השיר
על הרצפה
ולעבור למקום
אחר
ואני מחפש סיום
והעורבים צורחים
ושוב
אוסי
אני אומר
לך
תודה
תודה
מ-יזהר
המון תודה
23/ 9/97 ליידי וונצ'אר – מקלאווד גאנג' לאוסי
במקום שגדלתי בו
לא נתנו ליפי לצאת
תמיד כשראינו יופי
היינו ציניים לגביו
לגבי עצמנו
אני זוכר עד היום
פעם בגיל 18
באיזה סמינר בתוך איזה
סמינריון
ראיתי זוג – הוא שחור
עם פנים חדות היא
בלונדינית עם שער
חמים ופנים גדולות
תפוחיות.
לי לא הייתה חברה
אז – וכבר הייתי שמונה עשרה
והוא הצמיד את הפנים
החדות השחומות
שלו
אל הבטן שלה
ונשם אותה.
היום גם אני
עושה ככה לפעמים
בפעמים מסוימות
עם נשים מסוימות,
אבל פתאום הבנתי
שזה מהזיכרון הזה
של הסמינריון
של הזוג
של המחווה היפה הזו.
חבל,
חבל שאז כשראיתי
וראיתי עוד המון דברים
לא יכולתי להגיד
לעצמי
איזה יופי
איזה יופי, להם
איזה יופי בי – המסתכל
איזה עולם יפה
איזה רוך,
והיו עוד דברים
הכלניות תמיד היו צריכות
להתאים לציור האדום.
האדום היה קונצפט של
אש.
זה שסיפר לנו סיפורים
נפלאים של או – הנרי
לפני השנה
לא היה מוערך – כי
בקיבוץ מעריכים אנשים
לפי העבודה לא
לפי אהבה.
במקום בו גדלתי
לא נתנו ליופי לצאת
תמיד כשראינו יופי היינו
ציניים
לגביו,
לגבי עצמנו.
מחמיצים
נשארים עם טעם חמוץ
מסרבים למתיקות,
אחר כך גדלתי
כתבתי על ארץ
קוביות הסוכר
פה ושם אהבתי
אבל עדיין הנטייה
הצינית
החמוצה
המחמיצה
קיימת בי
אבל
אני מוכרח להודות
שיש כל כך הרבה
יופי מסביב
אפילו עכשיו
בכתיבה
בגישוש מסביב למילה
לחיים למעשים.
אבל איך מצד אחד כאילו
החמצתי את הנשימה העמוקה
שלו בבטן שלה
ומצד שני היום בגיל כמעט
שלושים אני זוכר אותה
ומרגיש אותה כל כך טוב,
אולי , אולי תמיד בתוך הציניות
היה גם איזה ילד תמים לא מודע
מסתכל וזוכר
נותן ליופי להיכנס פנימה.
ושיר שאוסי כתבה לי בספר של הסאן רייז 22/9/97
ליזהר
מחפשת דף חלק
שעברתה כשחיפשת מה לכתוב
כשישבת כאן.
מצאתי
לא חלק, קצת מצוייר בקצה
אני מתחמקת.
לפעמים נדמה לי שדף חלק מלא בציורים
בשירים בכתובות צועקות ובדברים
שכ"כ רציתי לומר
אבל הדף חלק במראה ראשוני.
לא הבנתי
לא ידעתי עד כמה חורט
העפרון שמצייר את הקו הראשון על הדף
לא הבנתי איך להיזהר עליך אתך
גשם
כואב
ומתרגש
שתיקה.
אוסי
עייפות
עייפות
שכזו
בגוף בזמן
בכל הבקרים האלו שכבר
עברתה
עברו עליך
עוברים בלי לעצור
רק שבך גדלה העצירות
הכיווץ מתפתח
לשיטה
ואפילו העצב
כבר מוכר
ונלגם עם קפה
ונכתב עם מילים
רק להכיר שיש
מקומות שלא
מתאימים לכולם כל הזמן
עייפות נוראית
שכזו.
20/10/97
טאפס לאקנו
קצה הים
בקצה הים
בקצה הימים
בקצה של היום
הזה
בקצה של התחלה
חדשה
אולי יקיצה
מתוך עקיצה
עקיצות
בקצה הים
אפה שמתחילים החולות
אבל אחרי הרבה מים
ועדיין רטוב
אבל כבר לא מלוח
מתוק
שמח,
אני כותב על הקצה
אבל אנלא בטוח
שאני אפילו
בקצה של ההתחלה
אבל עקיצות זה כן
גם של יתושים
גם יותר מזה
גם גרוד
גם פצעים
בקצה הים
יש
יש מקום
אחרי כל הפרפור
והשחייה הזו
והמלח בעיניים
והדמעות
שיורדות גם בלי סיבה
נראית לעין
בקצה הים
יהיה מקום
ויהיה אני
אומרים אין
אני
אז שיהיה
אבל שיהיה
שיהיה איין
אבל קיים
ומוחלט
אפילו לא ידוע
(זה מילים)
אבל מורגש
מכיל
כמו שהשחייה
והמליחות האין
סופית
הזו מכילה
אותי עכשיו
שיהיה
טוטלי
מורגש
בקצה הים
יש
יש מקום
בקצה הימים
ים חדש
ושקט
כמו צלילה
ולא של
התאבדות
ולא של
תיירות
ולא
ולא
אבל
של כן
קצה הים.
2/11/97 יום הולדת שלושים
העט כבר רוצה להנציח
העט רוצה לנצח
לרשום ולרוץ
בתוך הנייר ומחוץ לחיים
כלומר לסכם
לחתום
לנצח.
העט והיד רוצים לא לרעוד
לרוץ במהירות
של חותמי צ'קים
בביטחון של משרטטי גשרים
אבל הלב
וכאב הראש
שלי מפריעים
הראש מתפוצץ
והלב דופק בסחרחורת
כמעט נופל
והגוף עייף
והעט רוצה להנציח
לנצח
לכתוב תה סיפור
בינתיים היא כותבת שיר
פה זה בסדר
גם הספור שלה/שלי
שתכתוב
גם הוא טוב
גם הוא צריך להיכתב
אבל לא בשביל
לנצח לא בשביל להנציח
גם לא בשביל להיפטר
מכאב הראש
והלב
כן בשביל האמת
|
בטעינה...